סיפורו של ג'רי סנדוסקי, עוזר מאמן קבוצת הפוטבול של מכללת פנסילבניה סטייט שהורשע ב-45 מקרים של עבירות מין בילדים לאורך 15 שנים, טופל ב-2014 בסרט התיעודי המצוין "האפי ואלי". עכשיו מציגה HBO את הדרמה "פטרנו", יצירה משלימה מתבקשת שעוסקת במאמן האגדי ג'ו פטרנו - הבוס של סנדוסקי ומי ששאלת האחריות העקיפה שלו למעשיו של סגנו ממשיכה להסעיר את ארה"ב גם היום, שש שנים לאחר מותו. את פטרנו מגלם אל פצ'ינו. הבמאי הוא בארי לוינסון ("איש הגשם", "לכשכש בכלב", ורלוונטי במיוחד הוא "סליפרס", הדרמה על קבוצת הנערים שחווה התעללות ממושכת במוסד לעבריינים צעירים). ואני כבר יומיים מגרד בראש בניסיון להבין איך סיפור חזק כל כך, שמוצג בפלטפורמה רצינית כל כך על ידי אנשים מנוסים כל כך, הפך לסרט פגום כל כך.
השמות הראשונים ברשימת החשודים שלי הם התסריטאים דבורה קאהן וג'ון ריצ'רדס, ששתי החלטות גורפות שלהם סנדלו מלכתחילה את "פטרנו": האחת היא להדיר מהסרט כמעט לחלוטין את סנדוסקי, והשנייה היא לגולל לצד סיפורו של פטרנו גם את זה של העיתונאית שרה גנים (ריילי קיאו), שבגיל 25 זכתה בפרס פוליצר על חשיפת הפרשה. המשמעות של ההחלטות הללו היא שבפועל יש כאן שני סרטים שהולחמו להם יחדיו: אחד מהם עוסק בהתרסקותו של גיבור אמריקאי, איש מבוגר מאוד שנמצא איפשהו בין הדחקה מוחלטת ותחילתו של חשבון נפש, ואילו הסרט השני הוא "ספוטלייט", רק עם עוזר מאמן אחד מפנסילבניה במקום עשרות כמרים ממסצ'וסטס. וזה מקרה קלאסי של תפסת מרובה, כי במקום ששתי העלילות יאירו זו את זו או ישרתו זו את זה, אנחנו מקבלים מצד אחד חקר דמות מאוד לא מספק ומהצד השני סיפור-על-עיתונות שכבר ראינו אלף כמוהו. שני סרטים כושלים בכרטיס אחד.
השאלה "על מה הסרט הזה" היא כל כך משמעותית בתהליך העבודה שאתה מצפה מבמאי ותיק כמו לוינסון בן ה-76 למצוא לה תשובה חדה וחותכת. "פטרנו" מעורר את החשד שהשאלה בכלל לא נשאלה, או שלוינסון הסתפק ב"נו, זה על פרשת פנסילבניה סטייט", שזה רשלנות פושעת באותה מידה. התוצאה היא סרט שמחפש לשווא את הציר שלו, והתוצאה מיטיבה להדגים את מה שחנוך לוין התכוון אליו כשקבע שלהסתובב זה דבר נורא.
איפה הציר שלי, שואל "פטרנו" ומחפש אותו במקומות כל כך מוזרים שהסרט הזה הוא פשוט נון-סטארטר. מילולית: הפתיחה מציגה את פטרנו בבית החולים כשהוא עובר סדרת בדיקות פולשניות ועל הדרך חווה פלאשבקים מקורותיו במכללה. זאת מלכתחילה דרך מאוד שחוקה ומגושמת לספר סיפור, אבל בהינתן שחלקים רבים מזיכרונותיו של פטרנו הם רגעים קודמים שבהם הוא נזכר בדברים, אנחנו שוב ושוב מקבלים פלאשבק בתוך פלאשבק, שזה הכי לגרד את אוזן שמאל עם יד ימין שסרט יכול לעשות. במקביל, הפלח העיתונאי של הסיפור חוטא לא רק בגנריות אלא גם בהצגה חפיפניקית לחלוטין של גנים. קיאו היא שחקנית נהדרת שהעיפה לי את המוח ב"אמריקן האני" ולאחרונה ב"לוגאן לאקי", אבל ממש כתוב על הפרצוף שלה שאין לה מושג ירוק על המניעים של הדמות שהיא מגלמת. כאמור, שני חלקים מבאסים בתוך השלם.
קשה מאוד לסנגר על איזשהו היבט של "פטרנו". אפילו העשייה הקולנועית שלו, גם אם נעניק לה איזושהי הנחה פשוט מפני שמדובר בסרט טלוויזיה, כל כך כבדה ועילגת שאין לזה הצדקה. הסרט הזה פשוט גס, במובן של ההפך ממעודן, של ההפך ממה שהנושא שלו מחייב. וכשהוא סופסוף נעשה מעניין, כשלוינסון מרגיש מוכן להתמודד עם השאלה הגדולה - מה באמת ידע פטרנו על המעשים של סנדוסקי והאם הוא עשה מספיק כדי לעצור אותם - זה, אם לשאול ביטוי ממגרש הפוטבול, מאוחר מדי במשחק.
פצ'ינו נותן כאן את אחת ההופעות היותר טובות שלו (או, בואו, הפחות מנייריסטיות שלו) בשנים האחרונות, הסיפור האמיתי מרתק במידה כזאת שהוא לבדו ממצב את "פטרנו" באזורי ה"אפשר לראות", אבל זה היה אמור להיות "אסור לפספס". ובכן, לדאבוני מותר. ומי שבאמת רוצה לצלול לתוך סיפורו של ג'ו פטרנו, יצפה נא ב-"Happy Valley" (לקוחות יס יכולים לתפוס אותו מפעם לפעם ב"דוקו"). הבמאי אמיר בר לב, יליד ישראל, עשה שם סדר בדיוק איפה שלוינסון עשה רק בלגן.