התקציר של "סיילו" עושה חשק לראות משהו אחר. בעתיד דיסטופי מעורפל, בתוך ממגורה תת-קרקעית עצומה, חיים אלפי אנשים שאינם יודעים למה הם שם, מתי ולמה נבנתה הממגורה, או מהי הסיבה לכינונה של מערכת הכללים המסועפת שהם כפופים לה. ידוע שלפני הרבה מאוד שנים פרץ מרד בניסיון לפתוח את הדלת, אבל כיום כולם משוכנעים שיציאה פירושה מוות – לפחות עד שאישה ובעלה מבקשים בזה אחר זו להגיח אל הלא נודע שבחוץ.
כאמור, חשק לראות משהו אחר. מין שילוב בין הרעיון שמאחורי "רכבת הקרח" – הרומן הגרפי, הסרט ו/או הסדרה – והפילוסופיה שמאחורי "המטריקס", קרי יקיצה מתוך מציאות מדומה, רעיון שמצדו הולך אחורה עד למשל המערה של אפלטון. למה אפל TV פלוס חשבה שזה יעניין מישהו? למה שזה יעניין אותנו? אחרי צפייה בשישה מעשרת פרקי העונה הראשונה של "סיילו" (ממגורה בלעז, כן?), נדמה שהתשובה לשתי השאלות היא גרהאם יוסט. יוצר הסדרה, תסריטאי הוליוודי מוכשר ("ספיד", "קוד שבור", "המשימה מאדים") עם קבלות טלוויזיוניות מרשימות ("צדק פרטי", "אחים לנשק"), לקח רעיון שנשמע משומש והפך אותו לסדרה מצוינת, מעוררת מחשבה, עם סגנון ויזואלי ייחודי ואימפקט רגשי אמיתי.
בשני הפרקים הראשונים - היחידים ששוחררו עד כה לצפייה בפלטפורמה (השלישי יעלה בשירות השבוע) - אנחנו נחשפים לסיפורם של שריף הממגורה, הולסטון (דייוויד אוילואו), ואשתו אליסון (ראשידה ג'ונס). אנחנו לא יודעים למה, אבל השריף אמר יום אחד את המילים המפורשות והאסורות "אני רוצה לצאת החוצה", ומנקודת המוצא הזו אנחנו רואים איך במהלך ניסיון להיכנס להיריון הגיעה אליסון למסקנה שהעולם מחוץ לממגורה אינו רעיל כפי שמספרים. הספק הזה שנשתל בראשה לגבי התפיסות הבסיסיות ביותר של עולמה יוצר תגובת שרשרת שגוררת פנימה לא רק את בעלה אלא גם את מי שתפקידה בסדרה ילך ויגדל: מכונאית בשם ג'ולייט (רבקה פרגוסון), שמתחילה גם היא לפקפק בכל מה שנתפס כאמת חלוטה.
המקור הספרותי של "סיילו" הוא Wool מאת יו האווי, מיזם ספרותי שהחל בסיפור קצר ותפח לסדרת ספרים (מחציתה הראשונה תורגמה לעברית ונמכרה כספר יחיד בשם "144 קומות", כמניין הקומות בממגורה שבסיפור). היקום הספרותי הזה החל להיכתב כבר ב-2011, אבל מפתה לראות ב"סיילו" תגובה אפשרית למשבר הקורונה – איום קיומי מוביל למגבלות שנועדו להגן על הציבור, עד שחלק מהציבור מתחיל לתהות אם יש בכלל איום – וזה מן הסתם אופייני למיקרוקוסמוס מוצלח, איכשהו הם תמיד נראים רלוונטיים. זה חלק גדול מהאיכות של "סיילו", וכך גם סדרה של פגיעות בול ליהוקיות, ביניהן וויל פאטון כסגנו של הולסטון, טים רובינס כפקיד אפור שתמיד נראה כאילו הוא יודע יותר ממה שהוא מגלה, והארייט וולטר כאשת סודה של ג'וליה.
אם לנסות לבודד את מה שמפריד בין "סיילו" לבין אלף יצירות אחרות מסוגה, זאת קודם כל העובדה שמדובר בדיסטופיה מתפקדת. אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מתאהבים. ילדים משחקים בספירלה האינסופית של 144 הקומות. לתפיסתם הם מקיימים חברה שיתופית (הגם שלא שיווניות או חופשית), ובמקום תחושת גטו יש להם גאוות יחידה.
לצד הווייב המאוד ספציפי הזה, ישנו העניין הסגנוני. "סיילו" משתייכת למה שנקרא בתרבות המד"ב "סטימפאנק"; כמו ש"סייברפאנק" הוא תת-ז'אנר שבו המחשב והרשת שולטים בכל, כך הטכנולוגיה המושלת בסטימפאנק היא של קיטור ומכניקה כבדה. זאת תת-סוגה שזכתה פה ושם לייצוג קולנועי וטלוויזיוני – "מטרופוליס" הקלאסי של פריץ לאנג הוא דוגמה בולטת – אבל בהשוואה לסייברפאנק שהביא לנו בין השאר את "בלייד ראנר" ואת "המטריקס", זאת קרקע כמעט בתולה, וב"סיילו" היא מייצרת אווירה פשוט נהדרת שבה הוויזואליה והסאבטקסט הנפשי-חברתי משמשים בערבוביה.
אפל TV פלוס הוכיחה עם "ניתוק" שהיא יודעת לייצר תכני מד"ב מעולים, ו"סיילו" היא המשך ישיר של הקו הזה: סדרה שמפעילה את השכל, תופסת את העין ונכנסת אל הלב. פשוט יופי.