קשה לנתק את הגלגול המחודש של "בטיפול" משתי נקודות עיקריות: הגאווה הישראלית, וקרייזי אייז. הנקודה הראשונה פשוטה - "בטיפול" הייתה דרמת האיכות הישראלית הראשונה. הפעם הראשונה שבה טלוויזיית מופת שודרה בארץ במלוא הדרה. לראשונה, הדוד מאמריקה (בדמות HBO, הערוץ שהפך את המסך הקטן למדיום שנותן פייט למסך הגדול ומנצח) בא אלינו ושאל "אפשר לעשות ככה גם?". וכשימי מגפת הקורונה גרמו ל-HBO לחפש דרכים זולות, יעילות ומהירות ליצור טלוויזיה טובה ורלוונטית, הם לא היו צריכים לחפש הרבה מעבר לאותה סדרה שבמקור, התחילה כשאיילת זורר מיררה בבכי על ספת הפסיכולוג.
מה שמביא אותנו לנקודה השנייה: קרייזי אייז. זה היה הכינוי של סוזן וורן, דמותה הבלתי נשכחת של אוזו אדובה ב"כתום זה השחור החדש", האסירה הלא יציבה מבחינה רגשית אך מקסימה מכלא ליצ'פילד. מאז שהסתערה לתודעה בתפקיד המטורלל והמופלא שלה ב"כתום", אדובה הייתה לאחת השחקניות העסוקות והמעוטרות בטלוויזיה. וברוח השינוי המבורך, את תפקיד המטפל הראשי מאיישת אדובה, שמגלמת בפרקים החדשים של "בטיפול" המאריקאית את ד"ר ברוק טיילור.
התבנית נשארה זהה. כמעט. במקום שידור שבועי, "בטיפול" משחררת ארבעה פרקים לאורך ימות השבוע, וכל פרק מתרכז במטופל אחר ובתהליך שלו לאורך מספר שבועות. בגרסה הזאת של הסדרה, הגיבורה היא פסיכולוגית משכילה ואמידה, שחיה בבית מפואר בלוס אנג'לס, אותו תכנן אביה, אדריכל שנפטר לא מזמן. בסדרה מוצגים שלושה מטופלים בלבד. הראשון הוא אלדיו, צעיר לטיני אינטקלטואל ומקסים שעובד כמטפל סיעודי עבור בנם הנכה של משפחה עשירה שמממנת עבורו את הטיפול אצל ברוק, והטיפול שלו מתנהל וירטואלית, דרך וידאו צ'ט. השני הוא קולין, הייטקיסט נפוח שזה עתה שוחרר מהכלא אחרי שריצה ארבע שנים בעקבות הונאה שביצע, והטיפולים שלו עם ברוק הם חלק מתנאי תקופת המבחן שלו. השלישית היא ליילה, צעירה שסבתה העשירה מגדלת אותה, ושולחת אותה לברוק בתקווה שתגרום לה להבין לבד שאולי היא לא "חייבת" להיות לסבית. הרביעית היא ברוק עצמה, שלא הולכת לטיפול פסיכולוגי, אבל אחת לשבוע נפגשת עם הספונסרית שלה בקבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים.
אין ספק שבהשוואה לעונות הקודמות, יש משהו יותר מלאכותי בעונה הרביעית. ההקפדה לשלב בדיאלוגים מונחים אינטרנטיים של 2020 גורמת למתרחש להיראות יותר מדי נטפליקסית ולא מספיק HBO-ית וההתעקשות להיות סדרת קורונה, על כל המשתמע מכך (מסכות, זום, שימוש תכוף במילה המצחיקה מאוד "Quarantine"), גורמת לה להיראות פחות כמו הסדרה של הרגע ויותר כמו סדרה שנורא חשוב לה להיות רלוונטית היום - אבל רק היום. כשהדמויות מדברות על מקרה ג'ורג' פלויד, זה לא נשמע כאילו הוא חלק חיוני מנבכי נפשם, אלא כניסיון לשדר איזושהי רלוונטיות שהתסריט מתעדף על פני פשטות אנושית.
ובכל זאת, זה עובד.
זה עובד כי הפורמט של "בטיפול" בסופו של דבר נשען על שילוב נכון כתיבה טובה, בימוי נכון, ויותר מהכל, על משחק טוב. זה הבסיס לכל סדרה מוצלחת, אבל כשמדובר בסדרה שמורכבת כולה מאנשים שיושבים ומדברים על הרגשות שלהם, לא צריך הרבה מעבר לזה. הכתיבה של העונה הרביעית של "בטיפול" אולי לא מתקרבת לשיאים של העונה האמריקאיות הראשונות ושל הגרסה הישראלית עצמה, אבל במהלך ששת הפרקים הראשונים נבראו כמה וכמה דמויות עגולות, מאופיינות ומעוררות עניין. הבימוי המדויק של מישל מקלרן (אחת הבמאיות החשובות בטלוויזיה האמריקאית, שאחראית לכמה מרגעי המופת של "שובר שורות", "משחקי הכס" ו"המתים המהלכים") מסביר בלי רעש וצלצולים את מה שהדמויות בוחרות שלא להגיד. אבל הפרחים פה הם, בעצם, לשחקנים. בייחוד לשניים.
אנתוני ראמוס ("המילטון", "She's Gotta Have It" בנטפליקס ותכף גם "שכונה על הגובה" בקולנוע) מביא, בתפקיד אלדיו, דמות מורכבת, מתוקה ודי סקסית למסך; לייזה קולון-זייז, בהופעה שקטה ועוצמתית, בתפקיד הספונסרית של ברוק, עשויה לגרום לצופים מסוימים לשאול את עצמם "אבל איפה היית עד עכשיו, יא הורסת?" (תשובה: בכל סדרה שראיתם, ולשתי דקות כל פעם לכל היותר). אבל שני הגיבורים הגדולים הם בפירוש אוזו אדובה, וג'ון בנג'מין היקי.
תפקיד הפסיכולוגית, אותו ממלאת אדובה, אינו פשוט, ומי שמגלמת אותה נדרשת להקשיב ולהגיב, לעיתים רק בהנהונים ומבטים מחושבים. בניגוד לתפקיד שהפך אותה לכוכבת טלוויזיה, אדובה מגישה כאן הופעה מחושבת ושלווה - היא לא מתפוצצת, לא מראה לצופה יותר משברוק בוחרת להראות למטופלים שלה, וכשהיא בוחרת להציג להם את הצד האנושי, החומל, המעורב שלה, התוצאה מהממת. בגזרת המטופלים, ג'ון בנג'מין היקי הוא המצטיין הבלתי מעורער.
היקי הוא עוד שחקן שיכול ללכת ברחוב ישראלי סואן בלי שאף אחד יזהה אותו, ובכל זאת הוא הופיע בסרטים וסדרות רבים בתפקידי משנה בדרגת בולטות משתנה (בולט מכולם הוא תפקידו בתור אחיה של קת'י ב"מזל סרטן"), ואף מככב בסרט החדש של איתן פוקס, "סאבלט", בתור תייר אמריקאי בתל אביב. הוא מבריק ב"בטיפול". היקי קיבל לידיו תפקיד של דוש שונא-נשים, קצת גזען ודי ממורמר על כך שהקונצנזוס כבר לא אוטומטית בעדו רק כי הוא גבר לבן וסטרייט, והוא הופך אותו לטיפוס מכמיר לב שאפשר אפילו להבין. הטקסטים המתישים ביותר שנכתבים לסדרה מושמים בפיו, ובין אם הוא משתמש במילותיו כדי לפגוע ולבלבל את ברוק, ובין אם כדי להגן על מעמדו כבחור לא-כזה-נורא, היקי גורם למונולוגים הארוכים-מדי שלו להישמע כמעט כמו מוזיקה.
"בטיפול" כבר לא תהיה הבשורה החדשה בטלוויזיה. ובכל זאת, הפרשנות החדשה לנוסחה המבריקה שרקחו חגי לוי ואורי סיון עדיין שוות צפייה. זוהי דרמה שמורכבת אך ורק מאנשים שמספרים זה לזו על הצרות שלהם. ולמרות שהם עדיין מתעקשים לדבר על הקורונה אחת לפרק כאילו חזרנו לפברואר 2020, איכשהו, הדרמה הפשוטה של אנשים שמדברים על החרא שלהם יכולה, בביצוע הנכון, להיות אסקפיזם מהנה במיוחד.