אם צפיתם בסדרות דוקו מסוג "ארץ פראית מאוד" או "כת הסקס של ניו יורק", בוודאי חוויתם את התחושה המשכרת של ההתחלה: "בסך הכל זה נראה כמו קונספט מבריק שיכול לעבוד. מה כבר יכול להשתבש?". ובכן, סדרת הדוקו "ד"ר רודי: האמת העירומה" של הבמאית נועה אהרוני ("בואו לאכול איתי") והמפיקים דיויד נוי ויורם עברי, המלאה בסיפורי זוועות ממכון הטיפול בראשו של גורו-פסיכולוג-סלב, לא מייצרת את האפקט הזה – וכאן מצוי עקב האכילס שלה.
ד"ר דוד רודי היה מייסדו של מכון פסיכותרפיה שהפך לסנסציה בישראל של שנות ה-70. דרכו המקצועית החלה בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ובתום מלחמת העולם השנייה המשיך בלימודי פסיכולוגיה באיטליה, והפך למטפל בשארית הפליטה שם. כששב ארצה עבד בשב"ס ובמוסד, ואז הקים את המכון בגליל-ים וסחף אחריו כ-40 מטפלים ואלפי מטופלים. אווירת ההוללות במכון, שיטות הטיפול השנויות במחלוקת, דמותו האקסצנטרית ויחסו לנשים - הביאו אותו להילחם על רישיון המקצוע שלו. סיפורו חושף פרק בהתהוות של ישראל כחברה מודרנית, ומעלה שאלות נוקבות ורלוונטיות על מוסר, אתיקה וניצול כוח.
בחזרה ל"ד"ר רודי: האמת העירומה", חמש דקות לתוך הפרק הראשון וכבר נכנסת מוזיקה מסתורית על רקע שוטים של בקבוק וויסקי לצד סיגריות מעשנות את עצמן במאפרות, כשמטפלי עבר מ"מכון רודי לפסיכואנליזה" יושבים בשחזור חדרו של הדוקטור, זורקים לאוויר מילים כמו "רב" ו"גורו". אבל רגע, עוד לא הספקתי לרצות להצטרף לכת! נכון, אין צורך להתאהב בדמותו של רודי כדי להזדעזע אחר כך מחציית הגבולות הלא אתית, בלשון המעטה, בה חטא. אבל סדרה דוקומנטרית מהסוג הזה יכולה הייתה להרוויח מהצגת דמות מעט עגולה יותר.
מדובר בסיפור עסיסי שהוא מכרה זהב ליוצרים: הפסיכולוג שניצל את כוחו ומעמדו בצורה מחרידה, שבעבר נתפסה כ"שנויה במחלוקת" אך היום הייתה ככל הנראה שולחת אותו לכלא. יש פה את כל המרכיבים ליצירה חזקה, מה גם שנעשתה כאן עבודה עיתונאית חוקרת לעילא. בסדרה מוצגים קטעי ארכיון מראיונות עבר עם ד"ר רודי, כולל אינפוטים של אותם מראיינים היום. מטפלים ומטפלות שעבדו תחתיו מדברים בפנים גלויות. גם הילדים שלו, שהם פסיכולוגים בעצמם, מתראיינים, מופיעות נשותיו לשעבר שקשריהן עם רודי התחילו כשהיו מטופלות שלו, ואף נחשפים סיפוריהן של הנפגעות עד האחרונה שבהן.
כל זה מרתק, אבל ערוך בצורה בעייתית. נראה שהרצון לספר את הסיפור מתוך פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר וההתעקשות לזעזע מיד בהתחלה, ניצחו את האפשרות לחשוף את הסיפור באיטיות שהייתה מציגה את המורכבות שלו טוב יותר.
אם להשתמש במושגים מעולם הספורט, שכן בין השאר במכון שיחקו טניס (אגב, מה הקטע של גורואים עם פעילויות ספורט? גם בתחילת דרכו של קית רנירי, המאסטר בראש הכת "נקסיום", מגיעים גרופיז לשחק איתו כדורעף, ולו רק בשביל לשמוע מדבריו או לשוחח איתו בין לבין המשחקים), הפרק הראשון צריך להרים להנחתה. לגרום לצופה להעריץ את דמותו של רודי בדיוק כמו שהעריצו אותו מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80. מדובר בפסיכולוג שעבד בשירות המדינה, שמטפלים צעירים ראו בו מדריך רוחני, שאליו עלו לרגל אלפי אנשים, ביניהם מיטב הבוהמה והתרבות הישראלית, שהוציא ספרים, שכתב בקביעות בעיתון ושהתראיין בכל תוכניות האירוח הפופולריות. כל הפרטים האלו מופיעים לאורך הפרק, ועדיין מצטיירת לנגד עינינו דמות שטוחה של סוטה, שרלטן, עד כדי כך שלא ברור מה כל האנשים האלה מצאו בו.
ברור, אי אפשר שלא להתכווץ בספה מהרגע הראשון למשמע הסיפורים המחרידים אודותיו, אבל אם רוצים שהצופים ירגישו משהו מעבר לזעזוע, צריך לעשות סדר בחלקים השונים בסיפור: להחליט מה לחשוף, מתי ואיך. דרמה מתרחשת איפה שיש קונפליקט, ורודי, שרק ניתן להניח לאור הפרטים שנזרקים באגביות כמעט לאורך הסדרה - הוא דמות מורכבת. דמויות כאלו מכילות בהן קונפליקט מעצם הסתירות והניגודים באישיותן; כדי לחשוף את הדרמה על מורכבויותיה יש להכניס את הסיפור לקונטקסט.
נכון, היו אלה שנות ה-70 העליזות שאחרי מלחמת ששת הימים, בהן בהערצתנו את המדינות מעבר לים ייבאנו ארצה אווירת סקס, סמים ורוקנרול. אבל חוץ מזה, אלה היו שנים שבהן פסיכואנליזה הייתה שייכת ל"משוגעים". מי שהלך לטיפול בוודאי לא דיבר על זה, וסטיגמות, בושה ובורות אפפו את הנושא. ואז בא ד"ר רודי והפך את הטיפול הפסיכולוגי למגניב. בתקופה שבה פסיכותרפיה הייתה טאבו, הוא פרץ את המחסום הרגשי של החברה הישראלית. ד"ר רודי "הפיל ברשתו" את כל המדינה? אולי, אבל הוא גם היה חלק ממהפכה אמיתית ביחס החברה כאן לפסיכולוגיה. לספר את סיפורו ללא קונטקסט, בעידן שבו כל אדם שני בסביבתנו הולך לטיפול וכל בן אדם שלישי לוקח תרופות פסיכיאטריות – זה פשוט פספוס. אפשר היה לצפות שהיוצרים יסמכו על הצופים שיכילו מורכבויות מסוימות, ולא רק יטיחו בהם את הזוועות והצהוב. התוצאה, הפעם, חוטאת גם לאמת וגם ליצירה.