באחד הפרקים של "הנערים", חוקר השב"כ סימון מדבר עם שני שוטרים על תיק שהם מתקשים לפענח: שריפתו למוות של נער פלסטיני בן 16. הנער נחטף בעקבות פשע מתועב נוסף – חטיפה ורצח של שלושה נערים יהודים על ידי החמאס – תלמידים שהיעלמותם איחדה את עם ישראל, תחילה בתקווה שיינצלו, ולאחר מכן, עם גילוי גופותיהם, סביב הזעם והאבל.
נראה שנקמה היא מניע סביר והגיוני, אך השוטרים מבטלים את האפשרות בהינף יד. "יהודים לא יעשו כזה דבר", אומר אחד השוטרים בתנועת ביטול.
"אתה בטוח?" שואל סימון.
"כן", אומר השוטר.
"גם אמא שלי בטוחה", משיב סימון, ומציג בפניו הודעה שבה נכתב: "תודה לאל שיהודים לא עשו את זה, שמור על עצמך".
"בדיוק כמו אמא שלי", מוסיף השוטר השני, ומציג מסרון דומה.
"בואו נגייס אותן", אומר סימון.
זוהי בדיחת האמא היהודייה האפלה בהיסטוריה - רגע נדיר של הומור ב"הנערים", סדרה ממגנטת מבית HBO, שהופקה בשיתוף קשת. הסדרה בת עשרת הפרקים היא ניתוח – שחלקו בדוי – של פשע שנאה שאירע ב-2014 והוביל ישירות למלחמה בעזה (מבצע "צוק איתן"). זהו סיפור על אבל משפחתי ומשפחות לא מתפקדות, אך זהו גם מותחן קצבי על חקירה משטרתית. הסדרה היא גם פרויקט שאפתני יותר: היא יצירת אמנות מאתגרת הסובבת סביב הבעיה העיקשת של זהות, המאבק של כל אדם לשמור על ערכי הליבה שלו כשהעולם דורש אך ורק סולידריות המבוססת על קורבנוּת משותפת. הסדרה מפגינה אומץ יוצא דופן בכך שהיא מאפשרת לאי-נוחות מוסרית לשהות לא פתורה על המסך, ומצליחה לעורר רגשית מבלי להציע תקוות שווא – הישג נדיר אפילו בדרמות הטובות ביותר.
"הנערים" (שנוצרה על ידי שלושה ישראלים - שניים יהודים ואחד ערבי: חגי לוי, יוצר "בטיפול", יוסף סידר, יוצר "הערת שוליים", והבמאי תאופיק אבו וייל) נידונה מראש לעורר מחלוקות. לקראת הבחירות בישראל בספטמבר, ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את הסדרה בטענה שהיא תעמולה אנטישמית, ועודד את הציבור הישראלי להחרימה. כמו כן, בסגנונו המזכיר את טראמפ, כיוון את חציו אל קשת 12 – שלא במקרה היתה זאת שבמהדורת החדשות שלה דיווחה על הטענות המאשימות אותו בשחיתות.
תיאורו של נתניהו הוא קשקוש. "הנערים" מציגה יהודים ופלסטינים בצורה מלאת מחשבה ורבדים. כמו יהודים רבים בגולה, אני יודעת מעט על התרבות הישראלית, אך אפילו אני מבינה שבסדרה יש רמת פירוט מעמיקה ומחושבת, החל מהמטבחים הירושלמים הצפופים ועד לחצרות המגודרות בהתנחלויות והרחובות המוארים באורות רמדאן, שתחתיהם מהלכות משפחות מוסלמיות. הסדרה בוחנת מתחים בין יהודים אשכנזים עירוניים ומתנחלים מזרחים חרדים-קיצונים, ומציגה את הפילוג בתוך משפחות הקורבנות והפושעים. היא מציגה את הצדדים השבורים וגם המתפקדים של מערכת המשפט הישראלית – שבאמצעות עבודת משטרה מיומנת הצליחה ללכוד את רוצחי הנער הפלסטיני, מוחמד אבו חדיר, בתוך ימים ספורים.
מה שהסדרה אינה עושה הוא להתמקד בפשע הראשון, רציחתם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער, ואיל יפרח. במקום זאת, היא בוחנת את המשבר הזה ממרחק מתווך, תוך הצגה תכופה של מחאות והפגנות דרך מסכים – בטלפונים ובטלוויזיה – תוך סריקת הקהלים המתכנסים בכותל המערבי בתפילה לשובם של הבנים, כשהאימהות מתחננות על חיי בניהן. הבחירה הזו פיצלה את הצופים למחנות, אך היא נדמית בעלת משמעות: על אף שם הסדרה, זהו סיפור על נער אחד, מוחמד, והוא מסופר מכיוון שמותו נחווה על ידי כל כך הרבה ישראלים כבלתי נתפס. בלווייתם של הנערים היהודים אמר נתניהו: "תהום מוסרית עמוקה ורחבה מפרידה בינינו לבין אויבינו. הם מקדשים את המוות, בעוד אנחנו מקדשים את החיים. הם מקדשים אכזריות, בעוד אנחנו מקדשים חמלה". אולם בפרק הראשון, אנחנו רואים בחור חרדי צעיר הולך בתוך קהל המפגינים, אוחז בגיטרה, וסופג את הקריאות הזועמות: "מוות לערבים!".
הסדרה מדגישה בעיקר את הקלות שבה שיח של מחיקת אנושיות עלול להשפיע על מוחות רגישים – תמה שאמורה להיתפס אצל צופים אמריקאים כרלוונטית באופן מעורר אי נחת. אבל הגדולה של הסדרה היא באופן שבו היא מכילה את הביקורת בתוכה ומאפשרת לדחפים מנוגדים להתנגש ללא פתרון. אפילו הדמות המרושעת ביותר מקבלת הזדמנות לטעון את שלה, בזלזול במה שהיא תופסת כרפיסות האשכנזית: "מצד אחד, מצד שני, מצד שלישי, מצד רביעי, לפעמים צריך לקחת חרב ולשחוט". עד סופה מעלה הסדרה כל טענה שעלול לטעון הצופה הביקורתי. הדמויות טוענות שמותו של מוחמד הוא החרגה מסוג "אדם נושך כלב", הן דנות בגבול שבין מחלת נפש לפנאטיות, בפערי הכוחות העצומים בין אזרחים ישראלים לבין הפלסטינים הכורעים תחת נטל הכיבוש, וברעיון הבעייתי של ענישה קולקטיבית. בליבה, זוהי סדרה על הכלכלה האכזרית של אמפתיה בזמן מלחמה: מי מקבל אותה, מי ראוי לה, וממי היא נשללת.
ג'וני ערביד ורובא בלאל עספור נוגעים ללב בתפקידיהם כהוריו של מוחמד, שאבלם ותבהלתם צובעים את הפרקים הראשונים, בהם מוחמד נעלם. ואז, מרגע מציאת גופתו, הוא מוכרז "שהיד השחר" על ידי הפלסטינים, שמפעילים לחץ עצום על ההורים שלא לשתף פעולה עם בית המשפט הישראלי. שלומי אלקבץ מרתק בתפקיד סימון קר-הרוח, סוכן ממוצא מרוקאי במחלקה היהודית של השב"כ. סימון מגיע מרקע ספרדי חרדי זהה לזה של החשודים ברצח. בפרקים מאוחרים יותר, נועה קולר בולטת בדמות דבורה, דמות מורכבת ועוקצנית, המשמשת פסיכיאטרית של הקהילה החרדית ועומדת בפני דילמות אתיות מרובות: מהי המחויבות שלה כלפי מטופל בעל נפש עדינה המצוי בחקירה? מהי המחויבות שלה למדינה? לקהילה אותה היא משרתת?
סימון ודבורה הם דמויות מרתקות, בלשים מסוגים שונים המשתמשים באינטואיציה רגשית המביאה אותם לתפיסות שונות של צדק. הם גם דמויות מורכבות המבוססות על ראיונות שביצעו הכותבים עם כמה סוכנים ופסיכיאטרים. גם זו בחירה אתית מורכבת. אך התוצאה היא אפקטיבית: היא מאפשרת לסדרה להיות אמינה מבלי להיות לגמרי אמיתית, נותנת לה לצלול לתוך מערכות יחסים אינטימיות ומניפולטיביות – בין סוכנים לחשודים, בין מטפלים למטופלים, ובאופן חשוב ביותר – בין החברים בעולם הסגור של מתנחלים חרדים.
הסדרה מכסה מגוון עצום של נושאים, בשעה שהיא מתארת את הפשע, התגובה הפוליטית ופעילות המשטרה, ולבסוף כשהיא מתארת את המשפט. באופן אירוני - בהינתן המתקפה של נתניהו על התקשורת - "הנערים" מפנה אצבע מאשימה במיוחד כלפי מהדורות החדשות בטלוויזיה, ששידרו שמועות – שמוחמד היה הומו, בין השאר – בלי לבדוק אותן. "הרצח הזה ייזכר לנצח כרצח על כבוד המשפחה", "הערבים רצחו הומו, ככה זה" - אומר האדם ששתל את הסיפור בחיוך שבע רצון. "ככה יוצרים סדר יום ציבורי".
בפרק החמישי, סימון חובר בזהות בדויה אל החשודים העיקריים - נרקיסיסט ירושלמי בעל חנות אופטיקה ואחייניו, כולם מקורבים לרב חרדי גדול. השוטרים שותלים מכשירי האזנה בבתיהם, מאזינים לטלפונים ועוקבים מלמעלה אחר התנועה בסמטאות. סימון מנצל את הרקע המשפחתי שלו ובקיאותו בהלכות יהדות המזרח כדי להיטמע ביניהם, מוסווה כחייל מילואים. הוא מוזמן לארוחת שבת ויוצר קשר עם רב מקומי. הוא מרותק במיוחד לאבישי, הנער בן ה-16 אותו ראינו בחטף בפרקים קודמים כשהוא בוכה על הנערים הנעדרים ונסחף בתוך ההמון עם הגיטרה שלו.
אבישי הוא תלמיד ישיבה כושל המשותק על ידי דיכאון ו-OCD, והוא שפוף ושקט. "אני מכיר את הטיפוס הזה", מרגיע סימון את הסוכנים העמיתים שלו, ותחילה מסמן את הנער כ"עלה נידף" בעל "אפס יכולת לאלימות". אפילו כשמתגלה האמת בדבר תפקידו בחטיפה של מוחמד ומשפחתו של אבישי הופכת מוקצה בישראל, בין כתליה מגינה הקהילה עליו ועל בן דודו. אחיו של סימון אף טוען, כי "אלה ילדים טובים שנגררו למעשה על ידי הדוד המשוגע שלהם".
אבישי, שאותו מגלם בניכור מהוקצע אדם גבאי, הופך להימור הנרטיבי הנועז ביותר ב"נערים". לא קשה להזדהות עם החלטות קשות של בלש מבריק, של הורים אבלים או של פסיכיאטרית דואגת. קשה הרבה יותר להתעמת עם סערת הנפש של נער בן 16 החוטף נער אחר כיוון שהוא מוסלמי. בפרק השביעי, אנו נאלצים לבקר בתוך ראשו האומלל של אבישי, כשהוא מגמגם וידוי על המעשים שהובילו לפשע.
עריכה תיאטרלית מטשטשת את העבר וההווה: סימון עומד בתחנת דלק תוך שאנחנו רואים בפלאשבק את הנערים שופכים דלק לתוך בקבוקי פלסטיק. לרגע כמעט נטשתי את המסך מחוסר רצון לחוות את השילוב המבחיל של סימפתיה וגועל שדורשת הסצנה. אך סיפורו של אבישי מאתגר באופן משמעותי, ודורש משהו יותר עמוק מאמפתיה – משהו שדומה יותר להבנה. הגדרת הטרור המודרני, אותה סימון מספק בסופו של דבר, היא זו שעמה הסדרה רוצה שנתעמת: לא מדובר ב"תאים" או ב"תוכניות" אלא ב"אדם בעל בעיות נפשיות, אדם בשוליים, שקורא 'מוות לערבים' או 'מוות ליהודים' בפייסבוק ואז יוצא ורוצח מישהו". לשם הסדרה (בעברית שמה "הנערים", אבל באנגלית שמה "Our Boys" - "הנערים שלנו") יש משמעות נסתרת: נערים כמו אבישי, גם הם הנערים שלנו.
בסופו של יום, "הנערים" פשוט אינה מעוניינת בקריאות שבר ליברליות או במה שנשאר מהשמאל בישראל, העניין שלה הוא בעימות חזיתי עם מה שנאמר בחדרי חדרים, כששאלות של ביטחון גוברות על כל דבר אחר. בארוחת שבת באחד הפרקים טוענים רב חרדי ואורחו, מתמטיקאי רוסי, שקיימת הצדקה הלכתית לסוג כזה של נקמה - ושמבחינה אסטרטגית, כדי לגבור על אויב לא רציונלי, עליך להיות משוגע לא פחות ממנו. "לכן, מבחינה מתמטית, נער ערבי שרוף אחד הוא טוב מאוד", טוען האורח, "עבור היהודים".
סוכן שב"כ מתאר את הדברים כ"הסתה". "איזו הסתה?", שואל סימון בטון עייף, "אחי היה יכול לומר אותו דבר. גם הילדים שלו וגם כל מי שאני מכיר".
המאמר פורסם במקור בגיליון 23 בספטמבר של הניו יורקר ומתפרסם כאן באישור המגזין. אמילי נוסבאום היא מבקרת הטלוויזיה של הניו יורקר וזוכת פרס פוליצר לביקורת לשנת 2016.