איפה: נטפליקס
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים (מתוך עשרה - מדי שבוע עולים שני פרקים נוספים)
המלצת tvbee: אם אתם חובבי ספורט - צפיית חובה. אם לא - עדיין שווה צפייה 

בהיררכיית נדפקי הקורונה, בסקשן הפריבילגי שמתחת לקורבנות האמת, שמור מקום של כבוד לציבור המוכה של צופי הספורט. יושבי בתי הקפה יכולים להכין את האספרסו שלהם במכונה הביתית לזמן מה; השופהוליקים יכולים להמיר את השיטוט בקניון לשיטוט באתרים; אפילו קהל ההופעות זוכה לאלטרנטיבות אינטימיות ובטוחות להאזנה. אבל מה יעשו צרכני הספורט שכרתו להם את הענף עליו הם יושבים ומפצחים גרעינים? מה יעשה הקהל המכור ששרשרת האספקה שלו חוסלה כמו במלחמת סמים קולומביאנית? תקשורת הספורט עושה צוקהרות באוויר כדי למלא את החלל: ממציאה כתבות ריקות מתוכן ("טובים השניים: התאומים הכי גדולים בספורט"), חוגגת כל יום כמועד היסטורי ("היום לפני 17 שנה: הקלאסיקו הראשון של מסי אחרי התספורת"), הופכת כל אבן וכדור בדמינגטון בארכיון וסוחטת את בלוטת הנוסטלגיה המפותחת של האוהדים עד טיפת הזיעה האחרונה על המצח של שלמה שרף. אבל כמו כל הישראלים בסגר, גם הסבלנות של צופי הספורט מתחילה לפקוע. לאן נוליך את זעקת ה"אופסייד"? לליגה הטוגולזית?

אל תוך הוואקום הזה נכנסה השבוע בטיימינג מושלם "הריקוד האחרון" - סדרה חדשה בהפקת ESPN (שמשודרת בעולם בנטפליקס), שהפכה מיד לדוקו הנצפה ביותר של הרשת אי פעם בפער אדיר. כסדרת תעודה היא עדיין לא עונה על הדודא הכבדה למשחקים בזמן אמת - למעשה, כסדרה המבוססת על חומר ארכיוני בן יותר מעשרים שנים היא אפילו רחוקה מזה; אבל מכיוון שמדובר במוצר כל כך מושקע, איכותי, מרתק ומרגש -היא כמעט מצליחה להשכיח לרגע את העובדה שהספורט בעולם עומד מלכת, ולכל הפחות היא מצליחה לעורר את המחשבה שלא משנה איך ומתי יחזור עולם הספורט לפעילות - הוא יעשה זאת בלי מייקל ג'ורדן. ובלעדיו זה פשוט לא אותו דבר.

אלוהים התחפש למייקל ג'ורדן

"הריקוד האחרון" הוא הצצה ארוכה (עשרה פרקים) אל עונת 1997-1998 של שיקגו בולס, עונה שתסתיים (ואם תקראו לזה ספוילר אזרוק אתכם ליציע) באליפות השישית והאחרונה של מייקל ג'ורדן ושל המועדון, ולא פחות חשוב מכך: בפירוק מי שהיתה אולי קבוצת הכדורסל הגדולה בכל הזמנים ובפרישתו השנייה של מי שהיה בוודאות שחקן הכדורסל - ואולי גם הספורטאי - הגדול אי פעם.

הבולס הגיעו לאותה עונה לאחר שתי אליפויות רצופות (וחמש אליפויות בשבע שנים), אבל גם עם תחושה פרנק-סינטרית חזקה שהסוף קרוב והמסך עומד לרדת על השושלת, או כפי שניסח זאת המאמן פיל ג'קסון בחוברת שהכין לשחקנים: הריקוד האחרון. רוב הסגל כבר היה מעבר לשיא, סקוטי פיפן עשה פרצופים נעלבים להנהלה, ג'קסון קיבל חוזה לעונה אחת בלבד, והמדאיג מכל: ריח הפרישה של ג'ורדן (שכבר פרש ב-1993) שוב עמד באוויר. הריח הזה הגיע גם לאפם של אנשי מחלקת הבידור של ה-NBA, בראשה עמד אז אדם סילבר (היום הקומישינר של הליגה), ובפרט לזה של המפיק אנדי תומפסון (הדוד של קליי תומפסון). "אני זוכר שחשבתי: 'הבחור הזה עומד לפרוש ומעולם לא תיעדנו שנה שלמה בחייו של מי שהוא אולי הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה", סיפר תומפסון בשבוע שעבר בראיון ב-ESPN.

אי אפשר להודות מספיק לתומפסון על החזון שלו. לתעד שנה בחייו של מייקל ג'ורדן זו שליחות ספורטיבית, עיתונאית ותרבותית מהמעלה הראשונה. זה כמו לתעד שנה בחייו של אלברט איינשטיין או של לאונרדו דה וינצ'י. ג'ורדן היה אמן בתחומו ("זאת שירה בתנועה", אומרת תושבת שיקגו בניסיון לתאר במילים את הכוכב החדש והסנסציוני) - ובתחומו הוא היה האמן הגדול מכולם. זה קונצנזוס שאין כמעט דומה לו בעולם הספורט ("הוא כמו בייב רות' ומוחמד עלי", אומר העיתונאי מייקל ווילבון, "וזהו, אין שם אף אחד אחר"). מכיוון שזו ביקורת טלוויזיה, מכיוון שממילא כבר נכתבו ונאמרו מיליוני מילים על כך, ומכיוון שחלק מהן מופיעות בסדרה עצמה, אפשר להסתפק בקביעתו המפורסמת של לארי בירד, שנאמרה ב-1986 וחוזרת גם בסדרה: אלוהים התחפש למייקל ג'ורדן.

ג'ורדן הוא לא רק אייקון ספורט ענק, אלא גם תופעה תרבותית עצומה. אפשר לנתח אותו מעשרות זוויות: כדורסלנית, ספורטיבית, פסיכולוגית, סוציולוגית, מסחרית, כלכלית. אפשר לדבר על האתלטיות הפנטסטית, על משחק ההתקפה נטול הפגמים, על משחק ההגנה החונק, על יכולת הלמידה והשיפור המתמידים, על יצר התחרותיות הרצחני, על הדומיננטיות שכפה על משחקים, על מודל המנהיגות המורכב אך האפקטיבי, על האופן שבו שינה את המשחק ואת עולם הכדורסל, על השפעתו על הקהילה השחורה בארה"ב, על מה שעשה לתרבות הסניקרס, אפשר למלא את כל פגרת הקורונה בניתוחי ג'ורדן. זה גם אחד הדברים הבודדים שהופך את "הריקוד האחרון" - ששקועה רובה ככולה עמוק בתוך עולם הספורט, הדינמיקה שבין שחקנים ומנהלים ומשחק הכדורסל - לסדרה שעשויה לעניין גם את מי שאיננו חובב ספורט: מייקל ג'ורדן הוא פשוט אישיות מרתקת. לא צריך להבין בכדורסל כדי להתעניין בו, בדיוק כפי שלא צריך להבין בשפת תכנות כדי להתעניין בסטיב ג'ובס.

האיש שרצה רק לנצח

ל"הריקוד האחרון" יש "רק" עשרה פרקים, והיא איננה מתיימרת להקיף את הקרחת הג'ורדנית מכל עבריה - אבל נדמה שהיא בהחלט מתכוונת להרים תרומה מונומנטלית למפעל ההנצחה של הוד אווירותו. על סמך צפייה בשני הפרקים ששודרו עד כה (שני פרקים נוספים משודרים מדי שבוע), נראה שהיא משתמשת בחומרי הארכיון היקרים מפז שלה ובשילובם עם ראיונות בני זמננו כדי למשוח עוד קצת שמן מלכים על הפדחת הנוצצת. הארכיון דווקא חושף לא פעם מייקל ג'ורדן סגור, עצבני, מתנשא, מרוחק, מסרב לחלק חתימה למעריץ, גוער בחבריו לקבוצה, לועג לג'נרל מנג'ר ולהוט רק לשחק כדורסל - אבל גם זה משתלב בנראטיב על האיש שרצה רק לנצח. המרואיינים הרבים מתחרים ביניהם בחלוקת סופרלטיבים על רקע מהלכי כדורסל שומטי לסתות וסלי ניצחון דרמטיים, וג'ורדן עצמו סוקר את חייו בנינוחות שובת לב ובכנות יוצאת דופן (ובעיניים צהובות-אדמדמות באופן מטריד). אפילו סימנים של חולשה (כמו הניפוי מהנבחרת בתיכון או המאבק על תשומת ליבו של אביו) משמשים רק כסימני דרך לגדולה, כאלו שליבו את מנוע הבעירה של האייר ג'ורדן: להיות הכי טוב. או, אם לדייק ולהציב זאת במשוואה שבה ג'ורדן ניהל את חייו: להיות יותר טוב מכל אחד אחר.

אין שום דבר מפתיע בעובדה ש"הריקוד האחרון" נראה כמו מכתב של מעריץ. לא רק שתומפסון כזה - כל העולם הוא כזה. שחקני הליגה בחרו החודש בג'ורדן, במסגרת משאל של אתר "Athletic", לשחקן הטוב אי פעם (עם 73% מהקולות). בירד קרא לו "אלוהים" עוד כששיחקו זה מול זה, מג'יק ג'ונסון הכריז אז שהוא השחקן הכי מוכשר בליגה, ואפילו היריב המיתולוגי אייזיאה תומאס אומר בסדרה שנדהם מהשחקן שכמו הגיע עם ציוד ריחוף. כשנחת בפריז לטורניר ראווה ב-1997 הכריז עיתון הספורט "ל'אקיפ" שהוא גדול יותר מהאפיפיור; סקר מאותן שנים מצא שהדיוקן שלו מוכר יותר מזה של ישו.

אבל ייתכן ש"הריקוד האחרון" לא חורגת מהסטנדרט המקובל והמשולהב לא רק בגלל ההערצה החובקת-כל, אלא גם בגלל שהיא נעשתה באישורו של ג'ורדן. זה לא יכול היה לקרות אחרת; כדי לשכנע את ג'ורדן להסכים לגישה הנדירה לקבוצה ואליו, אדם סילבר הבטיח לג'ורדן כי דבר לא יוקרן ללא הסכמתו. "במקרה הכי גרוע", אמר סילבר, "תזכה בסט הקלטות הביתיות הכי טוב שנוצר אי פעם בשביל הילדים שלך". זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה, וג'ורדן אכן לא סירב - אבל נדרשו יותר מעשרים שנים כדי ש"המקרה הכי גרוע" של סילבר יהפוך לדבר הכי טוב שקרה לאוהדי הכדורסל.

כל זה עשוי להסביר את האופן שבו מחוללת "הריקוד האחרון" הרחק מהצד האפל של הקרחת - והוא היה אפל מאוד, מהתעמרות בקולגות ועד התמכרות להימורים. ייתכן שהרגעים האלו עוד יגיעו; הופעתו של סם סמית', מחבר הספר "חוקי ג'ורדן" שחשף את האופן בו נהג ג'ורדן בחבריו, עשויה לרמוז על כך. ג'ורדן עצמו טען בראיון ל"אתלטיק" שדי בקטע קצר שמופיע בפרק השני, ובו הוא מגיב בקרירות לסקוט בורל שמנסה להתבדח איתו, כדי ש"אנשים יחשבו שאני אדם נורא". אם כבר, הם צריכים לחשוב כך אחרי שהם רואים אותו מלגלג שוב ושוב על הג'נרל מנג'ר ג'רי קראוס.

על מאבק בין כוח וכישרון

בסדרה שבה כולם גיבורים כמו בבלוקבאסטר של מארוול, קראוס (שהלך לעולמו לפני שלוש שנים) משמש כנבל כמעט בודד. על פי הנראטיב של "הריקוד האחרון" קראוס הוא שהחליט לפרק את הקבוצה המנצחת - החלטה שנראית בדיעבד כנמהרת, ושהמועדון לא התאושש ממנה עד היום. ג'ורדן הצהיר שלא ישחק עבור מאמן אחר, אך קראוס התעקש שפיל ג'קסון לא ימשיך גם אם לא יפסיד משחק אחד במשך כל העונה (האשמה חומקת, משום מה, מהבעלים ג'רי ריינסדורף, שהיה חתום על כל החלטה). היה ברור שאם קראוס יעמוד במילתו - תם עידן ג'ורדן. אבל זה הנראטיב של ג'ורדן; סם סמית' חשב ב-2002 אחרת. "תריעו לו", כתב ב"שיקגו טריביון" כשהמלך הגולה של שיקגו הגיע לעיר במדי וושינגטון וויזארדס, "אבל תזכרו דבר אחד: מי שפירק את הקבוצה ב-1998 היה מייקל ג'ורדן".

מערכת היחסים בין ג'ורדן וקראוס היא המקום היחיד כמעט שבו "הריקוד האחרון" מתנתקת מפרקט הכדורסל והופכת למשל. המאבק בין השניים הוא המאבק בין כוח וכישרון, והוא מזדקק באמירה המפורסמת של קראוס לפיה "שחקנים ומאמנים לא זוכים באליפויות; ארגונים זוכים באליפויות" (קראוס טען שהוא צוטט באופן שגוי). ג'ורדן היה גדול לאין שיעור מקראוס, כדורסלן חד-פעמי שאין לו תחליף; אבל לקראוס היה את הכוח. ג'ורדן סיים את הריקוד כמתוכנן, עם אליפות שישית ותואר MVP שישי (שיא שטרם נשבר), אבל קראוס דאג שזה יהיה הריקוד האחרון. פיל ג'קסון נשלח לביתו, דניס רודמן לא זכה לחוזה חדש, סקוטי פיפן הועבר ליוסטון, ג'ורדן פרש בפעם השנייה. השושלת נותצה.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שהריקוד האחרון באמת היה אחרון. טבעות אליפות לא חולקו שוב בשיקגו סטדיום ולא ביונייטד סנטר שירש אותו. אז אולי אלו בכל זאת השחקנים והמאמנים שזוכים באליפויות. אולי בכל זאת הכישרון ניצח. אולי בכל זאת מה שהיה מיוחד בבולס, כפי שאומר סטיב קר בסדרה וכפי שידעו כולם, היה דבר אחד פשוט: היה להם את מייקל ג'ורדן.