תראו, זה לא לגמרי הוגן לשפוט סיטקום על סמך העונה הראשונה שלו. "המשרד", "מחלקת גנים ונוף", "קומיוניטי" ואפילו "סיינפלד", כמה מקומדיות המצבים הטובות ביותר, מתהדרות בפתיחה חלשה להפליא ויש שיגידו על חלקן שהיא אפילו הייתה איומה ונוראה. אבל "מופע שנות ה-90", הספין אוף החדש של "מופע שנות ה-70" שעונתו הראשונה עלתה אתמול בנטפליקס, הוא יותר מאשר עוד סיטקום.
"חברים", "איך פגשתי את אמא", "הארי פוטר", "סקס והעיר הגדולה", "אחת שיודעת", "איי קרלי", "זואי 101" - צו השעה הוא ריוניון טלוויזיוני, או לפחות סדרת בת עם כוכבים חדשים והופעות אורח של הקאסט המקורי. "מופע שנות ה-70" לא נשארה מאחור והוציאה גם היא סדרה חדשה שמתרחשת עשרים שנה לאחר שנפרדנו מהחבורה בפויינט פלייס, ויסקונסין. העלילה סובבת סביב בתם של דונה ואריק שמחליטה לבלות את הקיץ בבית סבה וסבתה, ומוצאת חבורת נערים טיפשים איתם תעשה סמים ושטויות אחרות.
בגלל נתוני הפתיחה הבעייתיים, עם ציפיות ברצפה אבל תקוות בשמיים, צריך להתחיל מהשורה התחתונה: זה לא גרוע כמו שזה יכול היה להיות. הכל תלוי בציפיות שאיתן תגיעו, כמובן; עוד לא פגשתי איחוד טלוויזיוני שבאמת התעלה על הציפיות שלי (טוב, אולי חוץ מזה של "חברים"), אז מראש התכוננתי לגרוע מכל. והאמת? זה לא כזה רע.
העלילה, כאמור, עוקבת אחרי ליאה, בתם של אריק (טופר גרייס) ודונה (לורה פרפון), שמחליטה לבלות את הקיץ אצל סבא וסבתא פורמן (דברה ג'ו ראפ וקורטווד סמית'). שתי דקות לתוך הפרק הראשון, עוד לפני שהספקתם להגיד "מופע שנות ה-90", וכבר תוכלו לראות מיני-איחוד של ראפ, סמית', גרייס ופרפון. בהמשך הפרק מגיעים גם ג'קי (מילה קוניס) וקלסו (אשטון קוצ'ר) לסצנה ראשונה ואחרונה בסדרת ההמשך שאותה הם לא חולקים עם עם פרפון וגרייס, וזה קצת חבל.
בשלב מאוחר יותר בעונה מגיע גם פז (וילמר וולדרמה), אבל הופעות האורח לא מסתיימות כאן: בוב פינסיוטי (דון סטארק) וליאו (טומי צ'ונג) מקבלים גם הם מקום של כבוד, ויש עוד קצת הופעות אורח למיטיבי לכת שלא אפרט מחשש לספיילר. הנעדרים הברורים הם דני מסטרסון, שמואשם באונס של שלוש נשים והוקצה מסדרת הבת, וטניה רוברטס (שגילמה את מידג' פינסיוטי), שהלכה לעולמה לפני שנתיים אחרי סערה תקשורתית. מה שכן, ב"מופע שנות ה-90" החדשה לא מזכירים את מידג', אפילו לא ברמיזה - ואם תשאלו אותי, זה לא הכי קול.
באגף השחקנים החדשים, לתפקיד הראשי לוהקה קאלי האברדה, שעושה עבודה לא רעה וברור שזו לא הפעם האחרונה שנראה אותה על המסך. את בנם של הקלסואים מגלם מייס קורונל, שנמנה גם הוא על החוליות החזקות יותר של הקאסט החדש. אבל מכאן זה רק מתדרדר; שאר הגאנג (חבורה סופר מגוונת אתנית) לא מצטיינת, בלשון המעטה, כשהמעצבנת מכולם היא גוון (אשלי אופדרהייד), שבולטת לרעה.
ומה עם שאר הצ'קליסט? שיר פתיחה בעיבוד חדש? יש. סט זהה לסדרת המקור? כמובן, כאילו לא עברה אפילו דקה. קהל חי נמצא גם הוא, המעברונים הקצרים מתאימים את עצמם לתקופה החדשה, ואינספור רפרנסים לחיים בניינטיז מזכירים לנו שקפצנו בשני עשורים (תספורת פטריה, דונקי קונג, ג'יי לנו, בלוקבאסטר, "בוורלי הילס 90210" ו"חוק וסדר" היא רשימה חלקית בלבד). והחשוב מכל: כמובן שיש גם סצנות וויד עם השוט המסתובב המפורסם. אבל, וסליחה על ההתקטננות, הוויד עצמו הוא חומר שהחבורה מוצאת במרתף וששכב שם עשרים שנה, ואף אחד מהם לא מזדעק על עובש. ואם כבר חורים בעלילה, אחת מהדמויות מזכירה בשלב מסוים את "חברים" ומתעלמת באלגנטיות מכך שדברה ג'ו ראפ גילמה שם את אליס, גיסתה של פיבי. אופס.
אז למה בכל זאת "מופע שנות ה-90" גרועה פחות ממה שהיא הייתה יכולה להיות? בטח לא בגלל העלילה החדשה; הליהוקים לא מספיק מוצלחים, הבדיחות לא מספיק מצחיקות, והחלקים היחידים שעובדים טוב הם אלה שכוללים את אחד משחקני העבר של "שנות ה-70" - בדגש מיוחד על ראפ וסמית', שתענוג לראות אותם שוב ביחד על המסך. ברור שהמעריצים השרופים יגידו שזו סדרה איומה ונוראה, והם לא לגמרי יטעו, אבל חשוב לתת לה את יתרון הספק ולהזכיר שלסיטקומים לוקח זמן להתניע ולמצוא את עצמם.
מה שכן, את המטרה השנייה שלה, להיות ריוניון לכוכבי "שנות ה-70", היא ממלאת לתפארת. "מופע שנות ה-90" היא שמיכה חמה ונוסטלגית שמסריחה משאריות וויד ונפתלין, אבל כל סצנה שכוללת אחת אחד מכוכבי סדרת המקור מעלה חיוך על השפתיים וחמימות נעימה בלב, ולחזור לפויינט פלייס זה קצת כמו לחזור הביתה. בואנ'ה, התגעגענו.