עוד לפני הצפייה בטריילר, ואפילו לפני קריאת התקציר, הסדרה החדשה "שלוש נשים" לא ממש עושה חשק לצפות בה. הסיבה לכך פשוטה: הרשת שהייתה אמורה לשדר אותה לא רצתה בה. רשת שואוטיים הייתה הבית המקורי של "שלוש נשים", אבל בינואר האחרון, ולאחר שהסדרה כבר הייתה מוכנה לגמרי, הוחלט לבטל אותה – בעקבות ארגון מחדש בחברת האם פרמאונט, כך דווח אז. רשת Starz הצילה את "שלוש נשים" שבוע לאחר מכן, ובסופו של דבר הסדרה אכן הגיעה למסך (בישראל היא זמינה לצפייה ב-yes), אבל נשאלת השאלה: אם שואוטיים הסכימה לוותר עליה, אולי זה אומר שגם אנחנו הצופים צריכים לעשות את אותו הדבר?

"שלוש נשים" מבוססת על הספר באותו שם מאת ליסה טאדו, ועוקבת, כפי שאפשר לנחש, אחר שלוש נשים – כל אחת מהן בדרכה תובעת בעלות מחודשת על החיים שלה, במיוחד בכל הנוגע לסקס ומיניות. אין היכרות אישית בין שלוש הגיבורות של הסדרה: מי שקושרת ביניהן ובין הסיפורים שלהן היא ג'יה (שיילין וודלי), סופרת  שנמצאת בסוג של משבר, ומחליטה לכתוב על מה שהיא קוראת לו "נשים אמיתיות באמריקה".

האישה הראשונה שבה היא מתמקדת היא לינה (בטי גילפין, "GLOW"), עקרת בית ואם לשני ילדים שחיה חיים פרבריים ונטולי ריגושים. בעלה מסרב לגעת בה ומתייחס אליה בקרירות, והיא גם סובלת מכאבים גופניים. בעקבות מפגש עם רופא נשים חדש – שמאשר לה שהיא לא מדמיינת ושיש שם לסבל שלה – היא מחליטה לטפל בעצמה, וגם לעורר מחדש את המיניות שלה (ספוילר: לא עם בעלה).

השניה היא סלואן (דוונדה וייז, "לא יכולה בלי זה"), בעלת מסעדה מצליחה ובאופן כללי אישה מעוררת קנאה. גם כי היא עשירה ויפה, אבל גם כי היא נחשקת מאוד: היא ובעלה מנהלים מערכת יחסים פתוחה, והוא נהנה לצפות בה שוכבת עם גברים אחרים. נראה שסלואן חיה את החיים הטובים, אבל מפגש עם גבר מקסים אחד – וכן עם אשתו – גורם לה לחשוב מחדש על הכל. האישה השלישית, והצעירה מבין השלוש, היא מגי (גבריאל קריבי, "The Pact"), שחיה מחדש את הטראומה שלה ובמהלך הסדרה מנסה להשיג צדק; כשהייתה בתיכון היא הסתכלה על הקשר בינה לבין המורה שלה כמערכת יחסים, אבל כעת, ממרחק הזמן, היא מבינה כמה בעייתי הוא מה שקרה שם – ומגישה תלונה במשטרה. העלילה הזו, אגב, מבוססת על סיפור אמיתי.

כמו בסדרות רבות שעוקבות אחרי דמויות שונות שאין ביניהן קשר, הרמה של העלילות ב"שלוש נשים" לא אחידה. הסיפור המוצלח ביותר – או נגיד, המרגש והמשכנע ביותר – הוא זה של מגי. "שלוש נשים" מצליחה להעביר בו בזמן את ההתלהבות של מגי הנערה (שחשה מיוחדת, כמי שמקבלת תשומת לב מהמורה הנאה והכריזמטי) ואת הזעזוע של מגי הבוגרת (שעם הפרספקטיבה המחודשת על הקשר הזה, מבינה שהיא נוצלה). קצת כמו הסדרה המצוינת "המורה" מ-2020, שעסקה בקשר הבלתי הולם בין מורה צעירה (קייט מארה) לבין התלמיד שלה (ניק רובינסון).

שני הסיפורים הנוספים שמכילה "שלוש נשים", לפחות על פי ארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת, חלשים יותר. הרעיון של "מי אמורה להיות סלואן" ברור לגמרי – מבחוץ משגשגת, מבפנים עצובה - אבל השלם (הדמות) אינו גדול מסך חלקיו (המאפיינים שלה). וישנה גם לינה חסרת הביטחון, שהסיפור שלה אמנם מעורר אמפתיה אבל גם רוויי בסימבולים שהם בהחלט מפורשים מדי (כשהיא מאוננת במכונית, תליון בדמותו של ישו מתנדנד מעליה; כשהיא יוצאת עם חברות וסוף סוף מרגישה יפה, היא לובשת אדום - צבע התשוקה - מכף רגל ועד ראש). ותסלחו לי על ההערה האולי-בעייתית: יכול להיות שלתפקיד הזה, של אישה שמאז ומתמיד הרגישה מכוערת ("אני לא נראית כמו דוגמנית"), אפשר היה ללהק שחקנית שהיא לא ההתגלמות הפיזית של אידאל היופי. ברור שגם נשים שנחשבות יפות יכולות להרגיש מכוערות, ואולי במובן הזה הליהוק של גילפין לתפקיד הזה אפילו מרדני, אבל האם מרד הייתה כוונת המשורר (או ליתר דיוק, המלהק)? אני בספק.

מתוך הסדרה "שלוש נשים" (צילום: יח"צ באדיבות yes)
בטי גילפין ב"שלוש נשים" | צילום: יח"צ באדיבות yes

"שלוש נשים" היא לא איזו דרמה טלוויזיונית יוצאת דופן, אבל היא כן אנושית וכן מרגשת לעיתים. גם קווי העלילה הפחות מוצלחים שלה מכילים רגעים מכמירי לב (כמו למשל שיחה של סלואן עם אמה הקשוחה, או התפרצות של לינה בקבוצת הנשים שאליה היא מצטרפת). במילים אחרות, בתחומי הז'אנר שלה, "שלוש נשים" היא סדרה חביבה לגמרי. הבעיה היא כזו – היא מחבלת בעצמה, והיא עשתה את זה כבר בדקות הראשונות שלה.

הסדרה אמנם נקראת "שלוש נשים", אבל התחושה שמתקבלת בצפייה היא ששמה הוא בכלל "שלוש *ה*נשים". עם ה' הידיעה. זה קורה בגלל הקריינות הקרינג'ית של וודלי בתור ג'יה, שמלווה את הסדרה לאורכה ומכילה בעיקר תיאורים מוגזמים של המציאות, אבל במיוחד בגלל הקטע שפותח את "שלוש נשים" - במהלכו מבינה ג'יה מה יהיה הנושא של הספר שלה. זה קטע חשוב, כי תפקידו הוא למעשה להכין אותנו למה שאנחנו עומדים לראות בסדרה. "למה שלוש הנשים האלה?", שואלת ג'יה בקריינות בזמן שהיא מסבירה את הבחירה בלינה, מגי וסלואן, ועונה בין השאר – "כי בניגוד לרבים אחרים שדיברתי איתם, הן לא רצו שיסתכלו עליהן. והן היו צריכות להיראות". 

לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה, ולכן אני לא יודעת אם התשובה הזו קיימת גם במקור, אבל בכל מקרה זו לא תשובה טובה כל כך - כי היא מעלה שאלה נוספת ודי מטרידה: האם אין עוד נשים שהיו צריכות להיראות? אולי עדיף היה שלא למקם את שלוש הנשים הללו, בעל כורחן, בעמדת עליונות על נשים אחרות; כקונטרה לדבר מה שלילי שלא ברור למה הוא נתפס כשלילי. אולי עדיף היה להגיד בפשטות "אלה שלושה סיפורים של שלוש נשים", ולתת לסצנות לעשות את שלהן; לא לפטם אותנו הצופים באמירות על מי חשוב ולמה, אנחנו יכולים להבין את החשיבות (שאכן ישנה כאן) בכוחות עצמנו.