הזכייה של נבחרת הג'ודו במדליית ארד אמש הייתה אחת הזכיות המרגשות בתולדות המשלחות האולימפיות של ישראל. לכל מדליה יש את הסיפור המיוחד שלה; זו של הג'ודו – אף שהושגה, כמעט כהרגלנו, באמצעות שיטת בית הניחומים – תיזכר כמדליה שהושגה "אף על פי כן": למרות שורת הכישלונות שקדמו לה בכל התחרויות היחידניות, כנגד כל הביקורת שהוטחה בג'ודוקות, חרף עמדת נחיתות לכאורית בקרבות רבים. מי שצפה במהלך השבוע בישראלים מודחים בזה אחר זה ומגיעים דומעים וחפויי ראש לעמדת הראיונות, התקשה אולי להאמין שמישהו מהם יצליח לגרד ניצחון בתחרות הקבוצתית. הם נראו שבורים, המומים ומתוסכלים. "היינו מרוסקים", סיפר אתמול טוהר בוטבול, "בכיתי פה על הרצפה". "מילאתי שניים-שלושה דליים של נוזלים מהעיניים", אמר פיטר פלצ'יק. הנבחרת הגיעה לתחרות האחרונה עם הראש במזרן. כל הסימנים המוקדמים אותתו על הפסד שיחתום שבוע של פיאסקו. זה נגמר באיפון.  

כל זה קרה דווקא בשבוע שבו קריסה מנטלית של ספורטאי עלית הפכה לגיטימית. ארבעה ימים לפני שהג'ודוקות המובסים קמו מאפרם, סימון ביילס פרשה מגמר הקרב-רב הקבוצתי בהתעמלות מכשירים (ולאחר מכן משלוש תחרויות גמר נוספות) כשהיא תולה זאת בתסמונת נדירה וכמו מספקת הצהרה יוצאת דופן בעולם הספורט ההישגי: לא כולם יכולים לעמוד בלחץ העצום לזכות במדליה, ומותר – ואפילו חובה – להרים את היד ולפרוש.

בין הקולות הבולטים שהביעו תמיכה פומבית בביילס היה מייקל פלפס – השחיין הטוב בהיסטוריה ומגדולי הספורטאים בכל הזמנים. "זה שבר את ליבי", אמר ברשת NBC, "אנחנו אנושיים. זה בסדר לא להיות בסדר. תאפשרו לנו להיות פגיעים". עבור פלפס, לא מדובר רק בתמיכה אלא גם בהזדהות עמוקה; עד לפני חמש שנים פלפס היה ביילס – האליל האולימפי שכל העיניים נעוצות בו וכל התקוות מגולמות בו. "אני מרגיש שסחבתי, כמו שסימון אמרה, את משקל העולם על הכתפיים שלי", אמר באותה שיחה. המשקל הזה לא הטביע את פלפס בבריכה האולימפית – הוא סיים את הקריירה כספורטאי האולימפי המעוטר מכולם (28 מדליות, 23 מהן מוזהבות) – אבל גבה מחיר כבד, כמעט אולטימטיבי, מחוצה לה; הוא נעצר פעמיים על נהיגה בשכרות, הסתבך עם פרסום תמונה שבה נראה משתמש בבאנג, התמודד עם חרדה ועם דיכאון ושקל לשים קץ לחייו.

ביילס, בין פרסומיה ברשתות החברתיות, כתבה ש"התמיכה והאהבה שקיבלתי גרמו לי להבין שאני יותר מההישגים שלי ומההתעמלות – דבר שלא האמנתי בו קודם לכן". לא רק לחץ התחרויות הכביד עליה, אם כך, אלא גם השאלה העמוקה פי כמה של משמעות קיומה. גם פלפס היה טרוד בזה; בסרט התיעודי "משקל הזהב", שזמין לצפייה ב-yes VOD וב-STINGTV, הוא שואל בפשטות נוקבת: "מי אני מחוץ לבריכת השחייה?". אחת התשובות האפשריות היא שפלפס – וביילס – הם מנהיגי מהפכת המודעות לבריאות הנפשית בספורט ההישגי.

מחזות האושר, וידויי התוגה

"משקל הזהב" של HBO (זמין לצפייה ב-VOD של yes) – שפלפס משמש בו כמפיק, כמרואיין וכקריין – עוסק בדיוק בזה: חיי הנפש של בעלי הגוף, ובפרט – הצד נטול הזוהר של המדליה האולימפית. משלחת האתלטים המרשימה שקיבץ היוצר ברט רפקין (זוכה האמי עבור "ברוכים הבאים לדודג'רטאון") – ספורטאים אמריקאיים עתירי מדליות מאולימפיאדות קיץ וחורף – מובילה את הצופים אל מחוץ למסלולים ולאצטדיונים, אל חדרי ההלבשה הסגורים ואל חדרי הלב האפלים. המדליה הנוצצת, מושא שאיפותיו של כל ספורטאי אולימפי, מתגלה כאן כמעט כרעל מוזהב, שמש שמאיימת לשרוף את כנפיו של כל איקרוס שמבקש לגעת בה.

מייקל פלפס, "משקל הזהב" (צילום: באדיבות yes דוקו, יחסי ציבור)
מייקל פלפס, "משקל הזהב" | צילום: באדיבות yes דוקו, יחסי ציבור

פלפס מספר על ההתבגרות שקודמת לאולימפיאדה ("לאף אחד מאיתנו לא הייתה ילדות נורמלית") ועל הריקנות שאחריה (80% מהספורטאים, לדבריו, סובלים מדיכאון פוסט-אולימפי). בודי מילר, שנחשב לגולש הסקי המצליח אי פעם, מדבר על היחס הציבורי והתקשורתי ההפכפך והאכזרי. רצת המשוכות לולו ג'ונס מלינה על המחסור במעטפת תומכת ("כל מה שאני מבקשת הוא שמישהו יעזור לי לעבור את זה מנטלית כשזה יסתיים"). גולש הסקי ג'רמי בלום מספר על רף הציפיות המצמית ("'ספורטס אילוסטרייטד' בחרו בי כמי שיזכה בזהב. הייתי מעבר למתוח; זה היה משתק"). גולש המזחלות סטיבן הולקומב מדבר על הדיכאון שדוחף ספורטאים עד הקצה, עד מעשי התאבדות. שלוש שנים לפני צאת הסרט, הולקומב שלח יד בנפשו.

אלו ספורטאים שהצופה רגיל לזהות כמעט אך ורק מבעד לפילטרים של הצלחות: פרסומות בטלוויזיה, שערי מגזינים, הופעות בטוק-שואוז, וכמובן – תחרויות. הספורט והמדיה ידעו להעצים את מעלותיהם: להתפעל מיכולותיהם הגופניות ולהלל את הישגיהם הספורטיביים. רפקין כמו מציג את הנגטיב של הספורטאים המצליחנים: במקום אתלטים צעירים בבגדי ספורט מינימליים – אנשים בוגרים בלבוש מלא; במקום "לעשות" (לרוץ, לשחות, להחליק) – הם מדברים; ובמקום להסתיר – הם חושפים. במקום להחצין עוצמה – הם מגלים חולשות. וכך, במקום להצטייר כבני אלים, הם מופיעים כמות שהם, כמו שאמר פלפס – אנושיים.

לכאורה, יש משהו מוזר בצפייה ב"משקל הזהב" בעיצומם של המשחקים האולימפיים. רגע אתה צופה בדמעות של הולקומב המנוח המספר על ניסיון התאבדות, ורגע בדמעות של השחיינית טטיאנה שונמאקר שחוגגת שיא עולם. רגע אתה צופה בספורטאים מספרים על דיכאון וסבל, ורגע חוגג עם ספורטאים מבלי לתהות האם גם הם קנו מדליות בייסורים, או מי שומר על יריביהם המפסידים מפני נפילה חופשית לתהום. מחזות האושר מטוקיו נראים רחוקים מווידויי התוגה שבסרט כמו שישראל רחוקה ממדליית זהב בריצת 100 מ'. הפודיום מעמעם את זיכרון הכאב.

דווקא משום כך, "משקל הזהב" הוא צפיית השלמה כמעט הכרחית לחוויה המבדרת, המפעימה והאסקפיסטית של המשחקים האולימפיים (צפיית השלמה מומלצת לצידו, אגב – בפרט בהקשרה של ביילס ועולם ההתעמלות – היא "מתעמלת א'" המצוין בנטפליקס). הוא לא סותר את הרוח האולימפית, את רגעי ההתעלות הספורטיביים ואת שמחת הניצחון, אלא מוסיף עליהם את הממד הלא-מדובר, זה שחייבים לדבר בו: של הנפש הפצועה בגוף הבריא. הוא מזכיר – בדיוק כפי שעשתה ביילס – שיש שני צדדים למדליה.