כמעט 80 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, יש משהו הגיוני - אם כי לא מנחם במיוחד - בידיעה שהיא עדיין מטילה צל כבד על גרמניה. וב"החלום האירופי", סרטה התיעודי של מולי לנדסמן שעלה ב-HOT8 לרגל יום השואה הבינלאומי, מתברר שהטלת הצל ההיא קורית גם בפינות הכי מרוחקות מאלה של סיפורי המלחמה הקלאסיים. כי אפשר ללמוד לא מעט גם מדוקו על יצירות אומנות אבודות, והיה אפשר ללמוד עוד יותר אם הוא היה עשוי טוב יותר.
במוקד "החלום האירופי" נמצא סיפורם של שני נכדים - מישראל ומארגנטינה - ובעיקר של הסבים היהודים-גרמנים שלהם: יוליוס קלאוזנר ורוברט גרץ. שניהם הקימו עסקים מוצלחים, וגורשו בעודם משאירים מאחור גם את יצירות האומנות היקרות שהחזיקו בבתיהם. עורך דין גרמני בן 88, שלחם בוורמאכט ומאז התמחה בסיוע בנושא הזה, מתלווה לשני הנכדים במסעם להשיב בחזרה את היצירות שנגזלו ממשפחתם, או לכל הפחות לגלות מה עלה בגורלן. יש בזה הרבה בירוקרטיה, אטימות, הסתרה ותסכול, תוך דילוג בין תחנות שונות בהווה ובהיסטוריה.
הדילוג הזה, שרץ וקופץ בין נקודות מסביב לעולם עם אג'נדה מפורשת, נעשה בלי איזושהי יד בוטחת שתוביל את הצופים המבולבלים לאורך המבוך המסובך. וזה פספוס, כי "החלום האירופי" היה יכול לתווך את התופעה המעניינת והלא מספיק מסוקרת הזאת באופן קומוניקטיבי בהרבה, או לכל הפחות לצלול עמוק יותר לתוך הסוגיות המוסריות שעולות ממנה - במקום להתמקד במישור הטכני-מקצועי בלבד. 600 אלף ציורים הוחרמו במלחמה ההיא, ועם 100 אלף מתוכם עדיין לא ברור מה עלה בגורלם. זו עדות לכך שמדובר במקרה מספיק רלוונטי בשביל להצדיק טיפול טוב מזה שיש כאן, כזה שלא נראה כאילו צולם ונערך לפני 15 שנה.