ביום שישי נתקלתי בציוץ של התסריטאי רן שריג, שבו הוא מספר כיצד הוא נתקע רחוק מהבית וגילה שחשבון הבנק שלו עוקל בגלל חוב של 177 שקל על דוח חניה לעיריית ת"א. עכשיו, אני לא יודע מה הסיפור מאחורי העיקול הזה ולמה העירייה והבנק נוהגים בכזאת בריונות לכאורה, אבל לגופו של עניין, זו דוגמה לאחד מכללי האצבע הכי ותיקים בעולם הבנקאות – תהיה חייב לבנק 100 שקל (או חלילה 177) ואתה בבעיה, אבל אם תהיה חייב לבנק 100 מיליון שקל – זה הבנק שבבעיה.

ברנרד מיידוף חולל את ההונאה הכלכלית הגדולה בהיסטוריה: הונאת פונזי (הונאה שבה מבטיחים למשקיעים תשואה גבוהה במיוחד, אך משלמים להם בפועל מכספם של משקיעים עתידיים בלי לבצע ולו השקעה אחת) בהיקף בלתי נתפס של 64 מיליארד דולר במשך שנים. מעט מאוד אנשים פצו פה, אפילו לא אחד מהם היה מהבנק שבאמצעותו הוא ניהל את החשבון וגלגל מיליארדים.

גם אף לא אחד מהם לא היה מהרגולטור האמריקאי, שקיבל אליו שלל תלונות מנומקות, כמו גם סימני שאלה בעיתונות הכלכלית. העדיפו לשתוק גם האנשים שהרוויחו ממיידוף לאורך השנים, ובאופן נטול כל היגיון כלכלי, עם תשואות עודפות שתמיד מנצחות את השוק. הם לא עשו שום דבר רע, אבל מאוד נוח להיות אחד משלושת הקופים שלא שמעו, לא דיברו ולא ראו כשהקופה רשמה. הכתובת הייתה מרוחה על הקיר, ובכל זאת – אנחנו בעולם החוכמה שבדיעבד, כי אלמלא המשבר הפיננסי של 2008, שרוקן את השוק כולו בבת אחת, מיידוף (שנכלא ומת מאז בכלא) היה ממשיך להעביר מיליארדים מכיס לכיס עד היום.

"מיידוף: המפלצת מוול סטריט" (צילום: באדיבות Netflix)
סובלת ממריחת זמן. "מיידוף: המפלצת מוול סטריט" | צילום: באדיבות Netflix

"מיידוף: המפלצת מוול סטריט", המיני-סדרה הדוקומנטרית בת ארבעת הפרקים שעלתה מוקדם יותר החודש לנטפליקס, התברגה כבר בשבוע הראשון שלה ברשימת הסדרות הנצפות של נטפליקס בעולם וגם בישראל. מצד אחד זה משמח שסדרה כלכלית במהותה, שרובה ככולה של "ראשים מדברים" בנושאים פיננסיים לא מאוד זוהרים בלשון המעטה ועם איכות ויזואלית לוקה בחסר, מצליחה למשוך עניין. מצד שני, זה קרה גם ל"מיליארדים", "התעשייה" ולעוד סדרות שמהללות את המניפולטורים הגדולים של שוק ההון, כי כמו שאמר מייקל דאגלס שגילם את הברוקר גורדון גקו ב"וול סטריט" משנת 1987: "תאוות בצע זה טוב". ואם יש משהו שהסדרה הזאת מצליחה לשקף טוב יותר מכל דבר אחר הוא שכאשר אנשים לא רוצים לדעת, הם עושים הכל כדי לעצום עיניים לרווחה – מהמשקיעים, הרגולטורים והשותפים ועד לאשתו ולבניו של מיידוף – קורבנות בעצמם.

האמת היא שגם את מיידוף, בכל סיטואציה אחרת שבה ההונאה הייתה נחשפת, וול סטריט ככל הנראה הייתה "סופגת" בשורה של מילים מכובסות דוגמת "קנסות" ו"תספורות" ונותנת לו להיעלם אל איזו אחוזת יוקרה רחוקה מן העין. העיקר שלא לפגוע במסכים הירוקים ובתדמית של הכלכלה האמריקאית, ככזאת שבה אל קאפונה יכול להרוג את מי שהוא רק ירצה, אבל רק חסר לו שיעלים מס.

מיידוף נחשף ב-2008, כאשר השוק התרסק ועמו בנקים שנזקקו לתוכניות חילוץ של הממשל (כלומר – היו זקוקים לכספי משלם המסים), והמערכת הייתה זקוקה לנבל כדי להפנות אליו משהו מהזעם הציבורי והתקשורתי. מיידוף היה רוצח סדרתי פיננסי, נבל-על שחירב משפחות, לרבות את זו שלו, אבל הוא לא היה הגורם למשבר הכלכלי. למי שתוהה – הגורמים עדיין סוחרים במרץ.

כלכלה וטלוויזיה, יודע כל מי שעסק בתחום, הן כמו שמן ומים. זה לא רק הקושי להעביר מורכבות מן המסך, אלא גם היעדר של חומרים ויזואליים שכל כך נחוצים. בהקשר זה, צריך לומר לזכות ג'ו ברלינגר, יוצר ומפיק דוקו-פשע מוערך שעומד גם מאחורי המיני-סדרה הזו, שאת המורכבות הוא מצליח להעביר ולפשט בצורה בהירה; לרבות את המנגנון המסואב שפעל סביב מיידוף, עם פקידיו שהתנהלו כארגון פשע לכל דבר מהקומה ה-17 של בניין הליפסטיק היוקרתי של ניו יורק – רק שתי קומות מתחת לקומת המסחר שבה הפעיל מיידוף את חברת המסחר ה"לגיטימית" שלו. הירידה לפרטי פרטים של דפי החשבונות המזויפים (והדרך שבה הם זויפו) כמו גם המרואיינים הרבים והמגוונים מהסביבה הקרובה ובעיקר קטעי הווידיאו מחדרי החקירות שבהם מיידוף פורס את גרסתו בהבעת פנים אטומה – מתחברים לכדי תמונה מקיפה על הפרשה ומחולליה.

יחד עם זאת, הסדרה אינה נטולת פגמים. הראשון והמרכזי שבהם הוא ש"מיידוף: המפלצת מוול סטריט" סובלת מאחד הסימפטומים היותר מעצבנים שהביא עמו שוק הסטרימינג לעולם: מריחת זמן. כך, מה שצריך ויכול היה להסתכם בסרט דוקומנטרי מהודק ומעולה של שעתיים, הופך ל"סדרה" ששואבת כמות שעות כפולה, עם הרבה מאוד מלל מיותר, חזרתיות ואין-סוף שחזורים מתישים מבחינה ויזואלית, שהיה אפשר לצמצם בחצי. הראשון להצטמק הוא הפרק הפותח, שהוא גם החלש ביותר מבין הארבעה – ואם התחלתם לצפות וויתרתם, קשה לבוא אליכם בטענות, שכן מדובר באקספוזיציה שיכלה להסתכם גם ב-20 דקות. כמובן, יש בסדרה גם זווית יהודית, שלמרבה הצער אין דרך לחמוק ממנה ועלולה לשמש דלק למי שהאנטישמיות טבועה בו גם ככה.

אומנם הסדרה נקראת "מיידוף: המפלצת מוול סטריט", אבל לקרוא למיידוף "מפלצת" זה לעשות לכל הנוגעים בדבר הנחת ענק של סוף עונה. סימני השאלה היו באוויר בזמן אמת וחלק מהם עדיין מרחפים – כמו גם השאלה שלא מקבלת מענה אפילו בארבע השעות של הסדרה: מה עומד מאחורי המוטיבציה של הרגולטור האמריקאי שלא לחקור, האם מישהו שם למעלה שמר על מיידוף על מנת שלא ייפול ואם כן – מי? אין שום הסבר הגיוני או חצי הגיוני להעלמת העין הזאת, ולא במקרה אפילו יותר מאשר הם כועסים על מיידוף על כך שהונה אותם, המשקיעים שמתראיינים לסדרה כועסים על המדינה שלא שמרה עליהם. הם סמכו עליה שתפעל כשומר סף, היא כשלה כישלון מחפיר – ועולם כמנהגו נוהג.