אנחנו נוהגים לקטלג את הסדרות שבהן אנחנו צופים - לפחות בשיחות יומיומיות - בצורה דיכוטומית למדי: "כבדה" או "קלילה", "סדרה קודרת" או "סדרת פיל-גוד". אנחנו מסווגים אותן ככה כי הן משווקות וממותגות עבורנו באופן מסוים, וכמובן כי זה נוח לנו, אבל גם כי ככה יותר קל להמליץ ולקבל המלצות: הרי לא בכל יום נרצה להתמסר לעולם הנורא שמציעה לנו, למשל, "סיפורה של שפחה" - ומצד שני, לפעמים נרצה לצפות בסדרה שהיא פחות קיטשית מאשר "אמילי בפריז".
אבל ההגדרות השחורות-ולבנות האלה לא ממש עוזרות לנו במקרה של "ילד בולע יקום" ("Boy Swallows Universe"), שנחתה בנטפליקס בסוף השבוע. הסדרה הזו היא בו בזמן גם אפלה וגם מתוקה, איכשהו, והיא מדלגת הלוך ושוב בין ייאוש לתקווה. סצנה דביקה של חיבוק משפחתי מרגש תופיע דקות ספורות אחרי סצנה אכזרית של כריתת איבר, למשל. ובאופן מפתיע, המיזוג הזה - שנשמע תלוש או משונה כשמתארים אותו ככה בכתב - עובד נהדר על המסך.
"ילד בולע יקום" מבוססת על ספר באותו השם מאת הסופר והעיתונאי האוסטרלי טרנט דלטון, שכתב את העלילה כשהוא שואב השראה מחייו שלו. הגיבור הוא איליי בל, נער פטפטן, סקרן וחמוד למדי; הסטינג הוא פרברי העיר האוסטרלית בריזביין, אזור רוויי פשע, בשנות השמונים. איליי ואחיו הבכור גאס, שלא הוציא מילה מפיו מאז גיל 8, הם בנים למשפחה קשת יום. אביהם האלכוהוליסט רוברט לא נמצא בתמונה (לפחות לא בתחילת הסדרה - הוא יופיע בהמשך), אביהם החורג לייל הוא סוחר סמים, אימם פרנקי - שהייתה מכורה לסמים בעברה - מוצאת את עצמה בכלא בשלב מוקדם של הסדרה בגלל עיסוקו המפוקפק של בן זוגה. וישנו גם סלים האלידיי, שמשמש גם הוא כמעין אפוטרופוס לא-רשמי על שני הנערים: מדובר בגבר מבוגר ומחוספס שישב בכלא במשך שנים על רצח שלטענתו הוא לא ביצע.
עבור איליי, שהוא טיפוס רגיש במיוחד, המציאות בבית הספר גם היא לא פשוטה: ילדים קשוחים ומבוגרים ממנו נטפלים אליו בלי הרף ומוצאים שלל דרכים יצירתיות ומרושעות לפגוע בו. אבל זה עוד כלום לעומת המפגש המבעית שלו עם עבריין-העל של הסדרה, מפגש שמופיע באופן חלקי ועמום כבר בסצנה הראשונה של "ילד בולע יקום" ומקבל קונטקסט רחב יותר בהמשך. המפגש הזה, בקווים כלליים כדי לא לספיילר יותר מדי, גורם לאיליי נזק פיזי משמעותי וגם קורע אותו מחלק מבני משפחתו - והוא פונה לכתבת הפלילים המקומית, אותה הוא מעריץ, בבקשה שהיא תספר את סיפורו.
ל"ילד בולע יקום" לוקח רגע להתרומם. בשני הפרקים הראשונים שלה מתקבלת התחושה שבהחלט יש כאן סיפור מעניין, אבל אין ממש עלילה: כלומר, הסדרה עוקבת אחר חיים מלאי טלטלות, אבל היא לא מאורגנת לפי מבנה מסוים. אין "אירוע מחולל" מובהק (יש הרבה כאלה), אין מטרה מסוימת שאליה שואף הגיבור ושאליה שואפים גם אנחנו הצופים (מלבד החלום שמשפחת בל תצא מהבוץ, אבל זה פשוט חלום כללי מאוד) - ובהתאם, קשה לצפות לאיזה כיוון יתפתחו הדברים. אבל באזור הפרק השלישי, המאפיין הזה מתחיל להיראות פחות כמו פגם ויותר כמו בחירה מכוונת: "ילד בולע יקום" לא מנסה להתאים את עצמה לנרטיב הקלאסי, כי היא מתארת את החיים עצמם. זהו סיפור התבגרות של נער שהמציאות ממשיכה לאתגר אותו כל פעם מחדש.
"ילד בולע יקום" כובשת כל כך בין השאר בזכות הקאסט שלה, ובמיוחד בזכות פליקס קמרון - השחקן בן ה-14 שמגלם את איליי ועושה עבודה מעולה. ברור שהלך הרוח כאן הוא יותר "סדרה של נטפליקס" מאשר "סרט של 24A", ככה שגם כשקמרון נוטה לאובר-דרמטיות זה לא פוגע בסדרה או באמינות שלה. אליו מצטרפים עוד כמה שחקנים מוצלחים - ביניהם פיבי טונקין ("יומני הערפד") בתור האם טובת הלב והמיוסרת, סיימון בייקר ("המנטליסט") שנכנס בול לתפקיד האב השיכור והמוזנח, וגם בריאן בראון, שהוא ליהוק מצוין לתפקיד של סלים האלידיי.
אגב, לפני הצפייה, קחו בחשבון ש"ילד בולע יקום" מכילה לא מעט סצנות אלימות גרפיות (אפשר להבין את האווירה גם מהטריילר). זה לא משהו שעוד לא ראינו בטלוויזיה, אבל זה פשוט פחות מובן מאליו כשזה מגיע בתוך סדרה כזו, שיש לה שם מתקתק וילדי (ולכן גם קצת מטעה) כמו "ילד בולע יקום". זו עוד דוגמה לניגודיות שמחזיקה על עצמה הסדרה, אותה הזכרתי כבר בתחילת הביקורת. אבל למרות המראות הקשים והמציאות העגומה שמשתקפת בסדרה, אי אפשר לומר שהיא מדכאת. אם כבר, היא יותר הולסומית. איך היא עושה את זה? כי המשפחה שבה היא מתמקדת, לא-מתפקדת ככל שתהיה, מורכבת כולה מאנשים טובי לב - שמתבקש להיות בעדם ולרצות עבורם את הטוב ביותר.