"קתרינה" ("The Great", או בתרגום הקודם שנבחר לה, "הגדולה") עלתה למסך לראשונה לפני עידן ועידנים, כלומר, במאי 2020. המבקרים יודעי הדבר התלהבו ממנה, כי איך אפשר שלא, אבל היא לא זכתה לסיקור נרחב במיוחד מעבר לזה. בישראל, בכלל אין על מה לדבר - וככל הנראה רק בודדים צפו בה או בכלל היו מודעים לקיומה. עכשיו, באיחור לא אופנתי אבל נסלח, שתי עונותיה של הסדרה המשובחת מבית הולו מגיעות לארץ כדי שגם אנחנו נוכל להנות קצת. "קתרינה" אולי נראית מבחוץ כמו סדרה תקופתית שגרתית, אבל היא בהחלט לא מתנהגת כמו אחת כזו. כלומר, היא הכל חוץ ממנומסת: מי מכם שלא נרתע מדם יתמסר אליה בקלות ובחדווה, ויגלה את אחת הסדרות הכי מבריקות של התקופה.
הסדרה מגוללת את סיפורה של יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה. אם תפתחו ויקיפדיה ותקראו על אודותיה של האישה – ובהנחה שאינכם חובבי היסטוריה מושבעים – סביר שתשתעממו או שתסתבכו, אבל הקומדיה השחורה והסאטירית של הולו היא פרשנות חופשית (מאוד) לאותו סיפור ישן נושן ותעניין גם את מי שלא שמע את השם יקטרינה הגדולה מימיו.
קתרינה הצעירה, בגילומה האלוהי של אל פנינג, היא בכלל ילידת גרמניה – אבל בעקבות חיזיון של הפטריארך הרוסי היא נעקרת ממדינתה ונשלחת להתחתן עם פיטר, קיסר רוסיה (ניקולס הולט הנהדר) ולהפוך לקיסרית. בתחילה קתרינה נרגשת מהנישואים ומחייה החדשים בכלל - אבל החיים הלכאורה חלומיים מתגלים כסיוטיים כשהחלומות שלה נסדקים בזה אחר זה: קודם כל, היא מבינה שסיפור אהבה מתוק כבר לא יהיה כאן, כי פיטר איננו חכם גדול (בלשון המעטה) וילדותי להחריד. בהמשך, היא מפנימה שהוא איננו רק שני הדברים האלה אלא גם שליט איום ונורא, גבר רעיל פר-אקסלנס שמשתמש באלימות כברירת מחדל, דושבאג "חמוד" אבל מסוכן שמאייש את העמדה הכי בכירה במדינה.
אבל קתרינה – המלומדת, האינטליגנטית והאופטימית – לא מוכנה לקבל את עובדת המציאות העגומה שנכפתה עליה ועל תושבי רוסיה. כשלצידה המשרתת שלה וחברתה הטובה ביותר, מריאל (פיבי פוקס), היא מגיעה למסקנה שהגיע הזמן להפיכה שלטונית. היא עושה ככל האפשר כדי לא להיכנס להיריון מפיטר, כך שכאשר תהרוג אותו הסמכות תועבר לידיה והיא תהפוך את רוסיה למקום מודרני והומני יותר, שבו מקדשים אמנות ורעיונות ולא שפיכות דמים.
כדי להצליח במשימה, השתיים מגייסות למחנה שלהן גם את אורלו (סשה דוואן), בירוקרט בכיר שמקורב לפיטר; הוא חיה פוליטית אבל גם פחדן מאוד, והרציונאליות שלו מאזנת את האש הבוערת בליבה של הקיסרית. יחד, השלושה רוקמים תוכנית שאפתנית-אבל-לא-מדי להדחת השליט, תוך כדי שהם מתמודדים עם כמה גורמים מעכבים: אליזבת, דודתו המתוקה אך החדה של פיטר; ולמנטוב, הגנרל הרוסי השיכור והמיוזע; ארצ'י, הפטריארך השמרן שלהוט לשמר את כוחה של הכנסייה; ליאו, המאהב של קתרינה שלא יודע דבר על ההפיכה; ובראש כל אלה, כמובן, המלחמה העקובה מדם שמנהלת רוסיה עם שוודיה.
"קתרינה" היא מעשייה היסטורית שמדברת אלינו בגובה העיניים: הגיבורים של "קתרינה" אמנם ניחנים במבטא בריטי מלכותי, חיים במאה ה-18 ולובשים בגדים מפוארים וכבדים - אבל לא פעם הם מתנסחים ומתנהלים כמו אנשים מהמאה ה-21. סלנג עכשווי מככב ברבים במשפטים שלהם (לצד קריאת השמחה הנפוצה "Huzzah", הידד, שכנראה תתמכרו אליה בעצמכם.) קללות עסיסיות ובדיחות גסות קורעות מצחוק נפלטות מפיהן של הדמויות, ובעיקר מפיו של פיטר המשעשע, בכל רגע נתון.
בהתאם, "קתרינה" נחושה לחשוף את צופיה גם לאספקטים הפחות רומנטיים של החיים בארמון: ראשים ערופים, דקירות ויריות, עינויים וסצנות סקס ביזאריות הם דבר שבשגרה. האווירה המוטרפת היא שגורמת לנו לחבב את "קתרינה" מלכתחילה, היא שממגנטת אותנו לעולמם הסבוך של יושבי החצר ומאפשרת לנו להבין אותו. ולמרבה המזל, הקונספט הסמי-ביוגרפי הנועז של "קתרינה" איננו גימיק: הוא לא נועד רק לפתות אותנו למסך אלא גם לגרום לנו לחשוב.
מלבד יכולתה להגעיל ולהצחיק, ל"קתרינה" יש ערך מוסף. באמצעות השפה הטלוויזיונית הבלתי מתנצלת שלה, היא מותחת ביקורת על אלימות שלטונית (של פיטר ובכלל). היא גורמת לנו להזדעזע מהאקראיות של האלימות בחצר, כמו גם מההנאה שהדמויות - במיוחד הגבריות - מפיקות ממנה. פיטר, למשל, הוא בדיחה מהלכת - אבל דפוסי ההתנהגות שלו לא מאוד רחוקים מאלה של החארות מהעולם האמיתי, ודמותו מביאה אותנו להרהר בטבעם המפוקפק של מנהיגים גברים טיפוסיים ובאג'נדות – אם בכלל קיימות כאלה – שמובילות אותם.
במידה רבה, שני הכוחות שעומדים בבסיס הסדרה הם גבריות ונשיות: הנשים הן לא פעם הדמויות השקולות יותר, הנאורות, או פשוט החכמות יותר בחדר – בעוד רבים מהגברים (ובראשם פיטר) הם האינפנטילים האימפולסיביים, הם הרעה החולה. אבל "קתרינה" לא מתחסדת: היא לא משכנעת אותנו להאמין שמידור האלימות או הפסקת הצנזורה, למשל, הן שאיפות ברות ביצוע: הסדרה מותחת ביקורת גם על הנאיבים שמתנגדים באופן נחרץ לאלימות, ואלה נחרדים לגלות שלעיתים הנסיבות לא מותירות ברירה אחרת אלא שימוש בכוח.
כל זאת ועוד לא דיברנו על סיפור האהבה המפעים שעומד במרכזה של "קתרינה". מערכת היחסים שנרקמת בין ליאו ורונסקי לבין הגיבורה מרגשת וסוחפת, ומהווה קונטרה הכרחית לעלילה הפוליטית הסבוכה של הסדרה. בניגוד למערכת היחסים בין גיבורי "ברידג'רטון", למשל, שתווכה לנו כמבוססת אהבה אבל התבססה בעיקר על משיכה פיזית – הכימיה הלוהטת בין קתרינה לליאו עוברת כאותנטית ומחממת את הלב (ואם החיים הוגנים, סבסטיאן דה סוזה שמגלם את ליאו יהפוך לשחקן ענק כמו שהפך רגה ז'אן פייג').
לא נספיילר לכם את העונה השנייה, רק נגיד שהיא מוצלחת לא פחות מהראשונה: היא מציפה סוגיות מעניינות כמו ניצול בעייתי של סמכות והמשמעות העצומה שיש להורים בחייו של אדם (גם הם מדובר במשמעות הרסנית). כמו כן, בעונה השנייה תטפל "קתרינה" בצורה רגישה ומדויקת בהתמודדות של הגיבורה עם אבל. "קתרינה" היא, חד וחלק, אחת הסדרות המשונות ביותר שראינו בטלוויזיה – ובמובן הכי טוב שיש. היא פמיניסטית בלי לטרחן, בועטת בלי להתמכר לפרובוקציות ריקות, קשה לצפייה אבל שווה כל רגע.