דוד לוי לא מתראיין. כל עיתונאי שחיזר על פתחו בעשור האחרון יודע שלוי גזר על עצמו שתיקה ציבורית כמעט מוחלטת. "מאז שפרשתי אני פנסיונר", אמר בשביעות רצון לאלינור פוקס מ-mako כשזו ביקשה ב-2016 לברר "לאן נעלם דוד לוי?". ב-2019 התראיין לגל"צ לאחר השבת גופתו של זכריה באומל ז"ל והענקת פרס ישראל לרונה רמון ז"ל, ב-2020 העניק ראיונות קצרים לכלי התקשורת לאחר זכייתו שלו בפרס ישראל – וזהו, פחות או יותר. רצף בלתי נגמר של מערכות בחירות, התנגשויות בין יהודים וערבים, הסכמי אברהם, תזות חברתיות של אבישי בן חיים, רביזיה במערכת המשפט, רק ביבי, רק לא ביבי – אבל קולו של לוי נדם. זה לא סתם קול; זה קול עבה באינטונציה פומפוזית שהפך לחלק איקוני מהפסקול הפוליטי של שנות ה-80 וה-90 – והדיו לא נשמעים עוד.
במובן הזה הסרט התיעודי "דוד מלך ישראל השנייה" (זמין לצפייה ב-HOT8) הוא הישג עיתונאי עוד בטרם עולה הפריים הראשון. די בעובדה שלוי הסכים להתראיין ליוצרים רובי אלמליח ואמיר בן דוד כדי להפוך את הסרט ליצירה בעלת עניין. עם זאת, מדובר בהפרת שתיקה בתנאים מגבילים; אפשר להניח שלוי הסכים להתראיין משום שלא מדובר בראיון אקטואלי שידרוש התייחסות למאורעות היום – עניין שממנו הוא נמנע בעיקשות. הראיון עם לוי הוא ביוגרפי, כזה שמלווה בזיכרונות ובתובנות את דיוקנו של הפוליטיקאי בדימוס המצטייר מתוך חומרי ארכיון וראיונות עם אישים מהעולם הפוליטי, האקדמי והתקשורתי (כולם נשמעים בקולם בלבד, בבחירה אמנותית שמשאירה את לוי לא רק כמוקד הסרט אלא גם כגיבור היחיד שלו). לוי, כפי שאמר לפוקס ב-2016, "לא מתעסק יותר בפוליטיקה וגם לא מתעניין יותר בפוליטיקה". אבל לעסוק בעצמו – למה לא?
הבשורה המתוקה
"דוד מלך ישראל השנייה" משרטט את הפרופיל הציבורי של לוי מימיו הראשונים כמנהיג פועלים בבית שאן ועד לפרישתו מהליכוד והצטרפותו לאהוד ברק ב-1999. לוי המשיך לכהן בפוליטיקה במשך שש שנים נוספות: כשר חוץ בממשלת ברק, כשר ללא תיק לזמן קצר בממשלת שרון וכח"כ מטעם הליכוד עד שדורדר למקום לא ריאלי בפריימריז של 2006; אבל הפרישה הראשונה ב-99' מהליכוד מוצגת כאקורד הסיום הפוליטי האמיתי. "עצם הצטרפותו לברק סימנה את ההכרה של דוד לוי שהוא כבר לא יפרוץ את תקרת הזכוכית של עצמו", מסביר רה"מ לשעבר וחבר הליכוד באותה תקופה, אהוד אולמרט. זו בוודאי לא בחירת עריכה מקרית; הליכוד שאותו עזב לוי (פעמיים בתוך ארבע שנים) הוא הליכוד בראשות נתניהו. זה ליכוד שונה מאוד מהליכוד שהתעצב תחת נתניהו במהלך העשור האחרון, אבל הסרט מהדהד ומחדד את הפער שרק הלך והתרחב עם השנים בין לוי לבין התנועה שגירשה אותו (כדברי מקורבו יעקב ברדוגו בסרט). נדמה שככל שלוי ה"בומבסטי" (כפי שמכנה אותו אולמרט) הנמיך את הווליום – כפשוטו וכמשמעו – כך הליכוד הגביר את שלו. לוי, שנתפס בזמן אמת ככועס, כנעלב מקצועי, כפורש סדרתי וכטראבל-מייקר, הפך עם השנים לסמן של מתינות וממלכתיות (ולכן גם כבחירה כמעט קונצנזואלית לפרס ישראל). הליכוד עבר במקביל תהליך הפוך: שיח ציבורי בטונים גבוהים, חבירה לכוחות קיצוניים ובוז מופגן כלפי המושג "ממלכתיות".
נתניהו הוא גיבור המשנה של הסרט כעוגן אקטואלי שהיה יריב מר ללוי בזמן אמת ובמידה רבה מתפקד היום כיריב רעיוני-סגנוני. המתח בין השניים נוצר כשנתניהו כיהן כסגנו של לוי במשרד החוץ (לוי ראה בו חתרן ונתניהו הוסט למשרד רה"מ שמיר) והתפוצץ בפרשת הקלטת הלוהטת, שבה האשים נתניהו את לוי ("אדם מוקף פושעים שפועלים בשיטות של מאפיה") ומקורביו מוטי משעני ז"ל וברדוגו יבדל"א בסחיטה. "לאן יכול בן אדם להגיע מתאווה לתפקיד?", מעלה לוי שאלה שנדמית נאיבית נוכח המציאות הפוליטית היום.
לוי, שנתפס בזמן אמת ככועס, כנעלב מקצועי, כפורש סדרתי וכטראבל-מייקר, הפך עם השנים לסמן של מתינות וממלכתיות (ולכן גם כבחירה כמעט קונצנזואלית לפרס ישראל)
בהמשך, בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכמי אוסלו, התנער לוי בפומבי מהקהל שמתלהם למרגלות נתניהו ("חוליגנים, מקומי לא איתכם") והוברח מהמקום. הדברים שאמר לאחר האירוע (כשברדוגו עומד בגבו) מסעירים גם היום וניצבים מול מגלגלי העיניים המתמידים: "חלק מוסת כזה (...) שמניף צלבי קרס ושמתבטא בצורה כזאת של בוגדים וכיוצא באלה הוא מסוכן מאוד. דרכה השפויה של הציונות הלאומית, חלילה אם היא תלך בדרך זו, היא פשוט תביא לסיכון הכול". חודשיים לאחר מכן נרצח רבין.
הזכייה בפרס ישראל היא סיפור המסגרת – מתבקש לכתוב "מתוק" בקריצה לאבישי בן חיים ולמתיקות אותנטית – שעוטף את הדיוקן הפוליטי בסרט. זה הרגע שבו ניתן החותם על הפיכתו של לוי לקונצנזוס לאומי. "אני חושב שכל עם ישראל שמח בפרס שלך", נראה יובל שטייניץ אומר ללוי בסרט לפני טקס קבלת הפרס, "לא רק אשתי ומשפחתה המרוקאית, גם האבא האשכנזי שלי" (אשתו של שטייניץ - פרט בעל חשיבות אקטואלית - היא שופטת ביה"מ העליון גילה כנפי-שטייניץ). אבל זו לא רק הכרה; יש בזכייה של לוי, ובעיצובה כמסגרת הסרט, גם טונים של פייסנות, הכאה מאוחרת על חטא, התרפקות פופולרית על "הדר ז'בוטינסקאי" נושן והיאחזות במכנה משותף אשר נדמה כי כמעט אבד. "עדה אחת יש לי – עם ישראל כולו זו העדה שלי", אמר לוי בנאום הקופים המפורסם מ-1992, שקטע קצר ממנו פותח את הסרט. זו אמירה שנשמעת כמעט תלושה בישראל 2023 שבה עדתיות הפכה לקרדום לחצוב בו שסעים. זה נדמה אך סמלי שגשר – השם שהעניק לוי לתנועתו העצמאית כיוון שראה בה "גשר (...) להסכמה לאומית רחבה" (כדבריו בכנס ייסוד המפלגה) – הפך לאחד מסמלי המחאה הציבורית. קשה לשכנע היום אנשים בישראל, מימין ומשמאל, שלא נשרפו כל הגשרים.
הדיכוי המר
בסוף השבוע האחרון כיכבה הגזענות בערוצי החדשות. בשבת, בתוכנית "המטה המרכזי" בהגשת אילה חסון שבערוץ 13, התארחה חברת הליכוד אוסנת מארק וסיפרה על "לינץ' תקשורתי מטורף" שעברה מאז שהוכרזה מועמדותה למנכ"לות משרד המדע, רק בשל היותה "אישה, מזרחית, ימנית ולצידו של נתניהו". "גזענות נוראית", טענה מארק בקול שבור לקול עידודה של חסון, שחולקת עם מארק את היותה מושא ללעג ב"ארץ נהדרת" ("יש שם הרבה גזענים"). יום קודם לכן, ב"אולפן שישי" של חדשות 12, שודרה כתבה של ציון ננוס על דוד לוי לרגל עליית הסרט החדש. "אבא הוא פספוס", אמרה בתו אורלי לוי-אבקסיס בערב הפרמיירה של הסרט. "כל הכישורים, כל היכולות כל הניסיון, ואתה רואה את הקומון-סנס שלו – אבל זה היה בתקופה שהגזענות הרימה ראש. יש אנשים שחולים עדיין במחלה הזו".
מפתה למתוח קו ישיר בין לוי למארק: שני פוליטיקאים שגדלו במשפחות קשות יום בפריפריה (לוי מבית שאן, מארק מאופקים), התברגו בליכוד והתקדמו במוסדות השלטון עד שראשיהם נחסמו בתקרות הגזענות האטומות (כל אחד על פי גובהו). למעשה, השוואה כזו רק מחדדת את הפיכתו של מושג הגזענות בעידן פוליטיקת הזהויות לקלף שמאיין כל דיון – ואפילו יהיה לקוני ושטחי – שמבוסס על עובדות. כך, למשל, מארק יכולה לטעון לגזענות למרות שקודמתה בתפקיד הייתה הילה חדד-חמלניק, ילידת קרית עקרון.
אין בכך כדי לומר בהכרח שבביקורת על מארק אין גזענות כלל – ייתכן מאוד שזו קיימת אצל אחדים מהמבקרים – אלא רק שאין כל ניסיון ורצון לנהל על כך דיון מנומק. אין בכך גם כדי לומר שבתקופתו של לוי התנהל שיח מבוסס ומעמיק על גזענות. אבל העובדה שפיגורות שונות כל כך כמו שתי אלו יכולות לנופף באותו טיעון-על מלמדת עד כמה הפכה הגזענות לכרזת מחאה ריקה.
נוסף על כך, זו השוואה שמחדדת את המטמורפוזה שעבר המושג גזענות בעידן ביבי/לא-ביבי מבעיה חברתית-מעמדית לעניין עם זיהוי פוליטי מובהק וכוזב בבעלות הימין. מארק מתלוננת על גזענות "השמאל", למרות שמי שדחקו אותה לפאתי הרשימה לכנסת היו בוחרי הליכוד. לוי ספג קיתונות של לעג בתקופה שבה כיהן כשר, אבל הסרט מזכיר שהוא עצמו זעק, בראש ובראשונה, על גזענות מבית. כשלוי דיבר בנאום הקופים על מי שבפיהם הוא היה "קוף שירד מן העצים", הוא לא התכוון לשמאלנים יצחק רבין ממפלגת העבודה ושלומית אלוני ממרצ; הוא דיבר על מנהיגי הליכוד: יצחק שמיר, משה ארנס, אריאל שרון שחבר אליהם ונסיכי הליכוד הצעירים (בהם רוני מילוא, דן מרידור, בני בגין, אהוד אולמרט והנסיך החדש בנימין נתניהו). אלו היו בעיניו "האנשים הקטנים" שסימנו אותו ואת אנשיו כ"נטע זר בתנועה" והביאו לתבוסתו (השנייה) בפריימריז לראשות הליכוד – המפלגה שממתגת את עצמה כנציגת ישראל השנייה אבל מעולם לא בחרה בבן (כל שכן בבת) ישראל השנייה לעמוד בראשה. "את תקרת הזכוכית לדוד לוי יצרו חבריו למפלגה", קובע ברדוגו, ולוי עצמו מצטט: "'לא ניתן לפרענק הזה להשתלט על מפלגתנו' – נאמרו הדברים".
מארק מתלוננת על גזענות "השמאל", למרות שמי שדחקו אותה לפאתי הרשימה לכנסת היו בוחרי הליכוד. לוי זעק, בראש ובראשונה, על גזענות מבית
יתר על כן: לוי אמנם הפסיד בפריימריז של הליכוד ב-1984 לציר ההנהגה האשכנזי שמיר-ארנס-שרון; אבל הוא הובס בקולות הבוחרים שרובם היו מזרחים, כפי שמזכיר בסרט מאיר שטרית, יליד מרוקו שהיה אז ח"כ בתנועה. "דוד לוי לא מתאים להיות ראש ממשלה, ואם הוא ייבחר זאת בושה למדינה שלנו", אומר בחור צעיר (מהפריפריה, על פי ההקשר) בקטע ארכיון שמופיע בסרט. "המזרחים הם הגורמים לכך שלא נבחרים מנהיגים מזרחים", אומר שטרית – שבעצמו, למרבה האירוניה, תמך בשמיר באותן בחירות מקדימות ("שמיר העלה אותי על הבמה הפוליטית. אני לא בוגד").
לוי מוצג על ידי אחדים מהדוברים בסרט ובחברה הישראלית כטרגדיה – בתו לוי-אבקסיס קוראת לזה "פספוס", החוקר סמי שלום שטרית מגדיר אותו כ"החמצה הכי גדולה של הפוליטיקה הישראלית"; אבל לוי נכשל בהגשמת חלומו (ואולי במימוש הפוטנציאל שלו) להפוך לראש הממשלה לא משום שהוא הובס על ידי האליטות האשכנזיות של השמאל, אלא משום שלא צלח את האלקטורט המזרחי של הימין. דוד לוי אולי היה לאורך זמן רב הנציג הבכיר של ישראל השנייה בהנהגה ("בגין שלנו", אומר ברדוגו), אבל כשזו נדרשה לבחור את מי שיוביל את המדינה היא העדיפה אחרים על פניו והנחילה אכזבה היסטורית: דוד, כמעט-מלך ישראל.