קשה להיות נגד "סוויט טות': נער עם קרניים" (שם עברי ל"Sweet Tooth" המקורי, ואין באמת סיבה להתייחס לכותרת המשנה שהודבקה לו במעבר ארצה). בכל זאת, הסדרה מתחילה בקלוז-אפ על תינוק מתוק ושמנמן לחיים. רכי לבב מסוימים (ובהם גם כותב שורות אלה) יכולים להתרגש מדרמת הפנטזיה הדיסטופית של נטפליקס מהרגע הראשון, ורק בזכות זה. זו סדרה שמלאה בכוונות טובות, שרבות מהן עוברות לתוצר הסופי - אבל הדרך לבינג' רצופה בכוונות טובות, והיעד לא בהכרח יהיה שווה את הדרך הזו.
"סוויט טות'", שמבוססת על סדרת קומיקס באותו השם, מתרחשת בעתיד דיסטופי בו מגפה מסתורית מכה ללא רחם באנושות. בנוסף לעובדה שהסדרה מספרת על התפשטותו של נגיף קטלני, היא מתארת את מה שקרה אחר כך, שנראה פחות כמו איכילוב 2020 ויותר כמו סרט של דיסני: בעקבות המגפה, החלו להיוולד תינוקות מיוחדים - בני כלאיים של חיות ובני-אדם. ילדים עם אף של חזיר צצו כפטריות אחרי הגשם. ולמרות שהתופעה גרמה לאותם תינוקות להיות חמודים מספיק כדי לגרוף עליהם לייקים, האנושות הסתכלה על אותם ילדים חייתיים כגורם הישיר למגפה שאיימה עליה, ובני-כלאיים נהיו למנודים מהחברה. הסדרה עוקבת אחרי גאס, אחד מבני הכלאיים האלה, שעד גיל תשע התבודד עם אביו ביער מפני האנושות העוינת. היא נפתחת ברגע בו הוא חייב לצאת מהבקתה המבודדת, בה חי עד אותו רגע, ומתלווה לג'פ - נווד עם עבר אלים ולב זהב שלוקח את גאס תחת חסותו.
אחד היתרונות העיקריים של "סוויט טות'" זה שכל הסמטוחה העל-טבעית לעיל דווקא עוברת. בעוד סדרת הפנטזיה האפית הקודמת של נטפליקס, "צל ועצם", התרחשה בעולם שהיה בלתי אפשרי להתמצא בו בלי ויקיפדיה זמינה, "סוויט טות'" מציגה עולם חדש עם היסטוריה מורכבת ומונחים ספציפיים לו, ולא מבלבלת את הצופה בשום שלב. וזה לא מובן מאליו.
עוד יתרון מרכזי שיש ל"סוויט טות'" הוא שמדובר בסדרה מתוקה מאוד (זה הגיוני, היא הרי שמה במרכזה ילד עם קרניים של צבי), כזו שלא מתענגת על כמה שהעולם הדיסטופי בו היא מתרחשת הוא הזוי, אלא משתמשת בו כדרך לספר סיפור על ילד מיוחד שהעולם חרד מייחודיותו. כאמור, הקשר האנושי החשוב ביותר שגאס רוקם במהלך המסע שלו הוא עם ג'פ (נוסו אנוזי, "משחקי הכס") - ענק עדין לפי הספר, כשהבלחות האלימות הדי-קיצוניות שלו רק מבהירות כמה הוא בעצם איש מאוד מתוק. ולמרות שמדובר בקשר מקסים, הסדרה לא מתמסרת להיותה משל על הדרך בה החברה מקבלת את חריגיה. זה אולי מונע ממנה להיות דידקטית מדי, אבל זה גם מצער, כי יש המון ילדים שמרגישים שהעולם מפחד מהם בגלל שהם שונים מדי, וסדרה כמו "סוויט טות'" יכלה באותה מידה לספר גם את הסיפור שלהם.
אבל זו לא הבעיה העיקרית של הסדרה. הבעיה העיקרית שלה היא שהיא פשוט לא טובה מספיק. קשה לשמור על מידת עניין לאורך שמונה פרקים, והשעמום נוכח היטב כבר בפרק השלישי שלה. כשהעלילה מתחילה להתפצל ולספר על מחתרות שפועלות בעולם הדיסטופי החדש, ועל רופא אמיץ שמנסה להציל את אשתו, ברור מה הבעיה הכי גדולה של "סוויט טות'" כסדרה: היא לא אמורה בהכרח להיות סדרה. במקום שמונה שעות של קווי עלילה שחלקם מעניינים יותר וחלקם מיותרים לחלוטין, יתכן ש"סוויט טות'" הייתה עובדת יותר טוב בתור סרט של שעתיים על ילד בעולם אלים, שמחפש מישהו שיגיד לו שהוא רצוי ואהוב. כי זה הסיפור, וכשהסיפור מתרכז בו הוא עובד, אבל הוא הולך לאיבוד בין עלילות משנה שהתפקיד המרכזי שלהן הוא מילוי זמן מסך.
כמובן שאי אפשר להתחמק מהעובדה ש"סוויט טות'" באה (לפחות לישראל) בסופה של תקופה בלתי אפשרית עבור רוב הצופים. רבים יכולים לראות את המתרחש בסדרה, את הפרנויה מפני הנגיף המסתורי שתוקפת את הדמויות, ולהירתע. הסדרה, ראוי לציין, אמנם החלה להצטלם במהלך התפשטות הקורונה, אבל הזכויות לעבד את סדרת הקומיקס לטלוויזיה נרכשו הרבה לפני המגפה. כך או כך, הסדרה מציגה גישה די היסטרית לאירוע מסוג זה. זה מתקבל על הדעת, משום שהרבה יותר כיף להיות מלודרמטיים כשעושים טלוויזיה. ובכל זאת, אחרי שנה וחצי שבה למדנו שריחוק חברתי, מסיכות והסתמכות על פלאי הרפואה המערבית יכולים לעבוד לא רע, לא נראה שנחוץ במיוחד לראות סדרה שמציגה עולם בו בהלה בריאותית הופכת מהר מאוד לדיסטופיה מאיימת.
לא שזה משנה במיוחד. "סוויט טות'" היא סדרה חמודה ולא מזיקה. לא ממכרת או מעוררת מחשבה, כמו נטפליקס במיטבה, אבל בהחלט מתפקדת כצפייה מנקת ראש עבור מי שרוצה לברוח לעולמות מאיימים אך קסומים. היא הייתה יכולה להיות ההמנון של כל הילדים השונים באשר הם - ולעיתים, בזכות ההופעה המתוקה של כריסטיאן קונברי בתפקיד הראשי, היא גם מצליחה להיות כזו. אבל בקצה, לא מדובר בהישג טלוויזיוני. הכסף שנטפליקס השקיעה בסדרה אכן נראה על המסך, אבל לא מדובר במשהו שלא ראינו כמוהו עדיין. זה לא עלבון, אבל גם לא מחמאה נוצצת במיוחד. ככה היא. באמצע.