קשה לראות ספר שגדלת עליו עובר מדיום. כש"אשתו של הנוסע בזמן" הפך לראשונה לסרט, השנה הייתה 2009 והוא עוד היה טרי בזיכרון שלי; מספיק כדי שאבוז לבינוניות שלו ולהיעדר המוחלט של הכימיה בין שני השחקנים הראשיים. כעת הספר עובר עיבוד נוסף, למדיום שעקרונית אמור להיות הולם יותר עבור יצירה בת 600 עמודים - סדרת טלוויזיה.
מעשה בגבר ואישה, הנרי וקלייר. הנרי הוא ספרן באוניברסיטת שיקגו, וקלייר היא סטודנטית לאמנות. הוא בן 28, היא בת 20. הם נפגשים ומתאהבים. אבל זה לא באמת פשוט: הנרי, מבחינתו, רק עכשיו פגש את קלייר, והוא עף עליה - למרות שהיא משוכנעת שהיא אשתו לעתיד וזה קצת מלחיץ. אבל הוא לא מופתע שדבר כזה קורה לו; הנרי, כפי שאפשר להסיק מהכותרת, הוא נוסע בזמן. בניגוד לשאר הנוסעים בזמן שפגשנו עד כה, הוא לא נעזר באף אביזר חיצוני, כמו שעון חול קסום או מכונית דלוריאן. אצלו המסע בזמן הוא סוג של פגם גנטי. רגע אחד הוא יכול להסתובב בספרייה או לצחצח שיניים, ורגע לאחר מכן להיעלם ולהופיע מחדש במקום וזמן אחרים, עירום כביום היוולדו (ולכן, כמובן, הנרי שלנו אמנם ספרן אפרורי אבל בנוי כדוגמן הלבשה תחתונה, כי למה בעצם שימנעו מהצופות והצופים שלנו הנאות פשוטות?).
לאורך שנות ילדותה של קלייר, בעלה לעתיד היה מבקר אותה בקרחת יער שליד ביתה. בהתחלה הוא היה חבר אפלטוני ואבהי, הקפיד לשמור ממנה מרחק, עזר לה בשיעורי בית ושיחק איתה דמקה. באיזשהו שלב, קלייר למדה שהאיש הזה עתיד להתחתן איתה. וכשהשניים סוף סוף נפגשים ומתאהבים כמו בני אדם, קלייר לא מבינה למה הגבר החלומי שידעה שמחכה לה מתנהג כמו דושבאג תל-אביבי מצוי, והנרי לא מבין למה הבחורה המהממת הזאת מצפה ממנו להתנהג כמו גבר שקול ומכובד כשהוא בבירור לא. אבל השניים מתאהבים, קצת בגלל שהם יודעים שזה בגורל שלהם, וקצת בגלל שאהבה היא האלמנט הכי פחות רציונלי בחיים שלנו. זה קיטשי, אבל רוב הזמן זה עובד.
זה עובד בגלל שחובבי הז'אנר (וביניהם נמנה כותב שורות אלה) תמיד ישמחו לראות שני אנשים נאים וחינניים רבים ומתאהבים. אלה הם רוז לזלי (ייגריט מ"משחקי הכס", מאיה מ"הטובות לקרב") ות'יאו ג'יימס (טוביאס מ"מפוצלים"). הם עובדים טוב אחד עם השני, גם אם אף אחד מהם לא מוכשר מספיק כדי לגלם את אותן דמויות מעשורים שונים בחייהם. הנרי הוא גבר עם תפיסת זמן מעורערת, יצר הרס עצמי שהוא מנסה להתגבר עליו ומחסור חמור בדמות אם; ג'יימס מגלם אותו כגבר עוקצני ו(מאוד, מאוד) חתיך. קלייר היא אישה שממתינה לאהבת חייה מגיל 8 ונאלצת להמתין לו גם כשהוא כבר שלה. לזלי הכריזמטית והמקסימה מצליחה לגרום לנו להיות בעדה, אבל לא מצליחה להעמיק את הדמות מעבר לכך. והיא עמוקה מספיק בשביל כל אלה, תאמינו לי: אני מכיר את קלייר אבשיר כבר למעלה מעשור.
עוד בעיה היא שעבר זמן רב מאז שהספר הזה נכתב. כשהוא יצא, מונחים כמו "גרומינג" ו"הסגברה" לא היו משהו שנזרק באמצע משפט כלאחר יד. למעשה, כשהספר יצא לאור השנה הייתה 2003 והרשתות החברתיות, שבהן הקהל הרחב למד את המונחים האלה, היו בחיתוליהן. ולכן כשסיפור אהבה אפי נפתח בנערה צעירה שמסתובבת באהלן אהלן שלה עם גבר מבוגר ונאה שמבטיח לה שיהיה לבעלה, לא חשבנו שיש בזה משהו קריפי. הסופרת אודרי ניפנגר כנראה לא הבינה שיש במה שהיא כותבת איזושהי בעייתיות, אבל בצפייה בעיבוד הנאמן ל-HBO קשה שלא לשים לב אליה.
היוצר סטיבן מופאט בפירוש ניסה לתת לזה מענה (כש"מענה", מבחינתו, זה פשוט לתת להנרי לומר "אני לא עושה לך גרומינג!" ולהמשיך הלאה), אבל נראה שהבעייתיות הזאת יותר שורשית. מופאט היה כאן בין הפטיש לסדן: אם היה מתעלם מהעובדה שבספר הנרי מלווה את קלייר מאז שהיא קטנה, הוא היה פוגע אנושות בנאמנות שלו לספר. מצד שני, הבחירה להישאר נאמן לו מנציחה את הבעיות שיש בו מלכתחילה.
מופאט, שהיה השואוראנר של "דוקטור הו" בעשור שעבר, הוא לא רק אחת הבחירות הברורות ליצירת הגרסה הנוכחית של "אשתו של הנוסע בזמן", אלא בעצמו שם מכובד מספיק - בוודאי יותר מזה של הסופרת. היוצר, (שאחראי גם ל"שרלוק" של ה-BBC) אמור להיות תסריטאי בחסד, והוא אכן מצליח לעשות סדר בסיפור שבקלות היה יכול להתחרבש לאלף כיוונים מבלבלים, ולהבהיר לצופה שמדובר קודם כל במלודרמה רומנטית על זוג יפה ומאוהב, לא סיפור מגניב על מסע בזמן. הוא גם מקפיד לוודא שיהיו מספיק צחוקים בין כל הדרמות האלה.
ובכל זאת, החריקות כאן, ויש לא מעט מהן: פרק שלם הופך את הסדרה לסיפור די מעיק על אונס ונקמה, וגורם לכל העסק להיראות כאילו מופאט קרא את הספר, ראה את "להרוס אותך" ו"צעירה מבטיחה", לא הבין את הפואנטה של כל אלה ופשוט חימם העצמה נשית מהמיקרו. פרקים שלמים מתעכבים על החיזור הבעייתי של הנרי המבוגר וקלייר הילדה כשאפשר היה בקלות פשוט לדפדף הלאה במקום להקרינג' לנו את הנשמה. אפילו קו עלילה לסבי מביך מוצא את דרכו לסדרה בלי שתהיה לזה איזושהי הצדקה. הסדרה לא רעה, אבל כל אלה - ועוד רבים ומעפנים - מונעים ממנה להיות משהו שאמליץ עליו בחום.
"אשתו של הנוסע בזמן" היה ספר אדיר. סיפור אהבה אפי ומעורר הזדהות על גבר שהשעון ולוח השנה הם עבורו המלצה בלבד, ועל האישה שמחכה לו. הסרט שהתבסס עליו היה הבינוניות בהתגלמותה (למרות שרייצ'ל מקאדמס עשתה שם עבודה מצוינת, כהרגלה). הסדרה? שיפור ניכר, וצפייה כיפית ביותר, אבל עם כתיבה קצת יותר מהודקת, עדכון חיוני ל-2022 וצמד שחקנים קצת יותר טובים, הסדרה הזאת הייתה יכולה להיות לא פחות גדולה מהחומר שהתבססה עליו. זה לא נורא, אבל זאת לא טרגדיה - ומי שרוצה קצת מדע בדיוני ברומנטיקה שלו (ולא להפך) יגלה ש"אשתו של הנוסע בזמן" מתאימה לא רע לבינג' של ערב קיץ חם, וגם מעוררת ציפייה מסוימת לעוד עונה, שתעשה עבודה טובה יותר עם המשך הספר. יש עם מה לעבוד.