אני מסוג האנשים שלא יודעים לקבל מתנות. אני אוהב לקבל כמובן, אבל תמיד יש אכזבה קטנה כשההבטחה של המתנה נוחתת בקרקע המציאות וכל מה שנותר הוא חפץ שבוודאי לא תשתמש בו יותר מפעם אחת, כמו חולצה שלא בדיוק יושבת עליך כמו שצריך. גם כשהמתנה מושלמת אני לא מצליח לגייס את ההתלהבות המצופה, מנסה בכל כוחי להעלות חיוך מוגזם על פני, ופולט "או וואו, איזה יופי" שלא משכנע אף אחד. בתור מעריץ נלהב של בואו לאכול איתי, כשקיבלתי במתנה עונת זוגות חדשה אחרי כמה שנות בצורת, לא יכולתי שלא להמריא בציפיות ואז באופן צפוי - קצת להתאכזב.
שני הפרקים שמרכיבים את השבוע הראשון נחמדים, אני מודה, אבל ברור כבר עכשיו שפורמט הזוגות מערער את אבני היסוד של התכנית. בואו לאכול איתי, בשתי עונותיה הראשונות והמושלמות, הורכבה מחמישה מפגשים עוקבים בין חמישה אנשים זרים. בכל יום בשבוע מארח אחד מהם את חבריו החדשים, שמדרגים אותו על האירוח והבישול. בסוף השבוע משקללים את הציונים והמנצח זוכה בפרס.
למרות שמדובר בתחרות בישול, המשתתפים לא נבחרים על סמך יכולתם הקולינרית: בהפקת התכנית גייסו בעונות הקודמות אוסף של תמהונים ויצורים, חלקם גם הגיע אחר כך לקרקסי ריאליטי אחרים כמו האח הגדול, ואחד אף הגיע לקרקס הראשי של המדינה, כנסת ישראל (אורן חזן, אלא מה). הפורמט הלא מחייב מאפשר השתתפות של אנשים פחות יציבים, והמפגשים הרצופים שמתודלקים באלכוהול ייצרו כר פורה לסכסוכים, מלחמות, בגידות ומזימות. אם עדיין לא נחשפתם לפלא - שתי העונות הראשונות, שזמינות כולן באתר "כאן 11", מומלצות בחום.
אז אחרי שראינו בפעם השלישית את השידורים החוזרים, הגיעה אמש עונת הזוגות החדשה והמצופה למסך, ועמה כאמור הגיעה גם האכזבה. העריכה, הליהוק והקריינות של שי אביבי עדיין נהדרות כתמיד (הקריינות הייתה מוצלחת מהרגיל), אבל המעבר לזוגות מסרס את הדינמיקות הסוערות שנוצרו ביחידים. קודם כל, מדובר בשלושה זוגות ושלושה מפגשים בלבד, מה שמקצר את השבוע ובולם התפתחויות מורכבות מיום ליום. חשוב מכך, המעבר לזוגות פוגע בכוח המשיכה הבסיסי של התכנית - אסופת התימהונים.
הזוגות שלוהקו הם מוזרים למדי - זוג אמנים בפרק ב' חרמני באופן מוגזם, זוג חנונים ציניים שנמצאים איפשהו באזורים התפקודיים של הספקטרום, וזוג ערבים עשירים ונעימי הליכות שמדברים על הנכבה ושרים שלמה ארצי – אבל העובדה שהם זוג ושיש להם אחד את השני להשען, מרחיקה אותם מאזורי התימהונות הקיצוניים שהורגלנו אליהם בבואו לאכול איתי.
לחלק ממשתתפי התוכנית הקודמים היו בני זוג, הם אינם עריריים או בודדים, אבל העובדה שלא ראינו את המשפחות שלהם הפריעה לנו לראות אותם כבני אדם נורמטיביים. בכל פרק היו כמה אנשים שממש גרמו לך לתהות "איך האיש הזה מתפקד בעולם?". עם הזוגות אפשר בקלות לראות איך הם מתפקדים בעולם - כי אנחנו רואים את הזוגיות המתפקדת שלהם בעיניים שלנו. חשוב מכך - יש להם גב. הם לא מגיעים למפגש לבדם ונאלצים להציג עצמם לחבורה זרה כשהם נטולי הגנה. הם מגיעים כזוג, והם מציגים את המוזרות שלהם בצורה בטוחה ושלמה (כמו הזוג שמשפריץ מיניות בצורה לא נעימה).
הביטחון הזה מונע את הטלטלות שראינו אצל המשתתפים בעונות הקודמות, כך שהמצב נותר די סטטי בין שלושת המפגשים. כל זוג מביא את עצמו, ובזאת זה מסתכם, בלי שמיטת השטיח מתחת לרגליהם, בלי הצורך להתאים את עצמם לדינמיקה חברתית חדשה, וגם בלי כל כך הרבה אלכוהול (בינתיים). בקיצור, בלי כל מה שהפך את בואו לאכול איתי לתכנית כל כך טובה.
בהיעדר ריבים משמעותיים, זמן רב יותר מוקדש להכנת האוכל בזוגות, שזה באופן מסורתי החלק הפחות מעניין בתכנית, למרות שפה הדינמיקה הזוגית דווקא עוזרת. המשתתפים עצמם גם נראים משויפים יותר, וכמו בתכניות ריאליטי אחרות, נראה שאבדה התמימות שליוותה את העונות הישנות. הזוגות יודעים מה מצפים מהם והם מספקים את זה בחדווה. מכיוון שהמפגשים לא מוציאים אותם מאזור הנוחות, מה שנותר זה בעיקר הצגה של אקסצנטריות, מופעים של תככים לא ממומשים וסחרור עייף של רגעים מוכרים: שוב הערבי והיהודים נקלעים לסיטואציה לא נעימה כשכולם מנסים להישאר מנומסים - אבל הפעם הכל מסתדר בסוף. שוב משתתפים מעיקים על חבריהם עם מיניות מוגזמת - אבל הפעם כולם פשוט מחייכים בהשלמה. בקיצור, בואו לאכול איתי חזרה, ואני לא רוצה לבאס, אז תדמיינו שאני מחייך חיוך מוגזם ומסכם ב: או וואו, איזה יופי.
בואו לאכול איתי: עונת הזוגות משודרת בימים ג' ו-ה' בערוץ כאן 11