לאודרי מנסון, שם בדוי, יש סיפור משוגע: אשתו השנייה של פול ט. גולדמן, אחרי שהראשונה הייתה כלה בהזמנה, נכנסה לחייו בתור דמות אם חדשה עבור בנו ג'וני. הקשר ביניהם נוצר בשנת 2006, דרך אתר הכרויות, ועקרת הבית שהייתה אם לשלושה נראתה כמו התאמה מושלמת. אבל אז הם התחתנו, עם הצבת תנאי מצדה שאלה יהיו "נישואים במשרה חלקית", תוך הצבת לו"ז מדוקדק למערכת היחסים עד לרמת מועד קיום יחסי המין, במה שהתגלה כמדרון חלקלק שהוביל לתגליות קשות על חיים כפולים, עוקץ כלכלי - ואפילו ניהול לכאורה של רשת זנות.
אבל רגע, כי לפול ט. גולדמן עצמו יש סיפור משוגע עוד יותר: גולדמן, שם העט של פול פינקלמן, גילה את אותם פרטים על אשתו והחליט לנקום. תוך היתלות במאבק נגד סחר בבני אדם, הוא כתב ספר שבו פירט את שעבר עליו במטרה להפוך, לדבריו, "מנמושה ללוחם". בזמן שהפרשה התנהלה גם במישור האזרחי וגם במישור הפלילי, גולדמן החל לפתח מותג ספרותי שבמסגרתו כתב שלל ספרי המשך בדיוניים. הוא דמיין את עצמו כג'יימס בונד שלוחם למען נשים במעגל הזנות, ודאג להחתים את הספרים האלה תחת שם עט שני. השלב הבא היה הסדרה "פול ט. גולדמן" ("Paul T. Goldman"), שעלתה לפני שנה בשירות פיקוק האמריקאי וכעת זמינה ב-HOT, ובה התוכן הדוקומנטרי בא במקביל לשחזורים דרמטיים. נשמע סטנדרטי? יופי, כי את פול ט. גולדמן מגלם גולדמן עצמו, במה שהופך את הפרשה הביזארית לאירוע חד פעמי.
לצד מפיקים כמו סת' רוגן ושותפו ליצירה אוון גולדברג, מי שחתום עם "פול ט. גולדמן" הוא ג'ייסון וולינר - במאי סרט ההמשך של "בוראט" עם סשה ברון כהן, שעבד בעבר גם עם ניית'ן פילדר ("חזרה גנרלית"), שני שמות מהותיים עבור הבנת הטון של הדוקו-דרמה המעוותת. וולינר הגיע לפרויקט בצורה הכי פחות הגיונית שיש, דרך ציוץ שבו גולדמן עצמו פנה אליו (כשם שפנה בציוצים נפרדים לכל במאי אחר בתעשייה, כולל יו הפנר), והעבודה שנמשכה יותר מעשור נעשתה תחת תנאי אחד: הוא יעשה מה שבא לו. גולדמן, שבטח דמיין סדרה שתהיה כולה שלו ובה יזכה להמחיז עם תקציב נדיב את החיים והפנטזיות שלו, נאלץ להתמודד עם דוקו-דרמה סובייקטיבית הרבה פחות. אבל בהתחשב בטיפוס, נראה שזה ממש לא מפריע לו.
קשה להשוות סדרת דוקו ל"הג'ינקס", ובכל זאת: אנשי "פול ט. גולדמן", שהגיעה לפיקוק אחרי רצף אכזבות והשבתות בגופי תוכן אחרים, בחרו בזמן אמת לשלוח למבקרי הטלוויזיה מעבר לים רק חמישה פרקים מתוך השישה. צפייה בפרק האחרון, שלמעשה מסתיים בנקודת ההתחלה, וסוקר בין היתר גם את הקרנת הבכורה של הסדרה ואת התהילה הרגעית שגולדמן זוכה לה (כולל אירוח אצל ג'ימי קימל), מבהירה למה - אם הסיפור היה חריג וממכר עד עכשיו, אקורד הסיום המאלף שלו כבר הופך את הקערה על פיה. צריך למדוד מילים כשמתארים את "פול ט. גולדמן", כי כל ספוילר עלול לפגוע באופן משמעותי בהנאה, אבל אפשר להגיד בבטחה שמדובר בסדרה שמותחת לקצה את גבולות הטלוויזיה.
בעודה מלהטטת בין המרואיינים שהיו שם (שהם גם אנשים מאוד מוזרים, כמיטב המסורת) לבין שחקנים שנשכרים לגלם אותם - בהם מלינדה מקגרו ("מד מן"), די וואלאס ("אי.טי.") ורוזנה ארקט - "פול ט. גולדמן" היא מאסטרפיס שמשחק בראש ומפוצץ את המוח. תדמיינו שילוב מופרע בין דוקו-פשע-נוכלות גנרי לבין "אבי הזמר", וזה עדיין לא יספיק בשביל לתאר עד כמה מדובר באירוע מסעיר - שלמרבה הצער בקושי זכה לבאזז, בטח מעבר לכמה יודעי ח"ן ברשת. ועם אחד המספרים הכי פחות אמינים שנראו בטלוויזיה, זה שמלוהק בלי שום ניסיון במשחק כדי לגלם גרסאות שונות של עצמו, "פול ט. גולדמן" לא סתם שוברת את הקיר הרביעי, אלא מעלה אותו בלהבות.
כמובן שעם הנפשות הפועלות מאחורי הקלעים, "פול ט. גולדמן" מצליחה למצוא בין כל המורכבות קצת מקום לצחוק: הקרינג' חוגג כשגולדמן מאתגר במהלך הצילומים את הבמאי שהוא עצמו מצא, ובלתי אפשרי להכריע בסוגיית המודעות העצמית שלו כשהוא אומר למצלמה משפטים כמו "אני יודע מה אתם חושבים, 'הוא אידיוט'". בשלב אחר, כשהוא נכנס לעוד מערבולת של זכרונות ובדיות, וולינר המבולבל שואל אותו "על מה אתה מדבר עכשיו, על הספר או על החיים האמיתיים?". "אני כבר לא יודע", הוא משיב בכנות. וזה כל הסיפור: מתחת למעטפת שנראית כמו עוד דוקו על נוכלת, "פול ט. גולדמן" היא בעצם דרמה אנושית מתוסרטת-למחצה על איש לא שגרתי שכנראה באמת עבר משהו. היא בטח תסדר לו תהילה מסוימת גם בלי להקנות לו אמינות, אבל היא בעיקר נותנת לו קתרזיס - וזה הדבר הכי חשוב.