מובן מאליו שכל התייחסות לסדרה עם רוברט דאוני ג'וניור תתעכב על הכוכב הראשי, על הכישרון האדיר שלו, על הכריזמה שאין דברים כאלה. אבל מה שפחות מובן מאליו הוא שהכוכב הראשי הזה בכלל לא יהיה דאוני: זוכה האוסקר הטרי עדיין שם, נהדר כתמיד, פשוט לא במוקד. עיקר תשומת הלב מופנה דווקא לשחקן אנונימי למדי עבור הקהל הרחב, כזה שסוחב יכולות משחק בלתי נתפסות שכמו טיל חץ בשמי המזרח התיכון - עכשיו זה הרגע שלהן להתפוצץ.
לשחקן הזה קוראים הואה שואנדה, אוסטרלי ממוצא וייטנאמי שאולי בטעות תזהו מתפקיד משני ב"קאובוי ביבופ" של נטפליקס. לאורך שבעה פרקים בני שעה הוא סוחב על כתפיו הלא מאוד רחבות את "נאמנות כפולה" ("The Sympathizer") של HBO ואולפני A24, שזמינה מעתה ב-yes ,HOT וסלקום TV, וחולק המון סצינות עם אותו רוברט דאוני ג'וניור. וכשהאגדה ההוליוודית פוגשת פרצוף די חדש, אפשר כמעט לשכוח את פערי התהילה בין השניים: דאוני ושואנדה נותנים ב"נאמנות כפולה" הופעות אגדיות בדיוק באותה מידה.
את דרמת המתח-ריגול-מלחמה-סאטירה-ועוד, המבוססת על ספר זוכה פוליצר - שבעברית נקרא דווקא "האוהד"- עיבדו למסך פארק צ'אן-ווק הקוריאני והמהולל ("שבעה צעדים") והשחקן והתסריטאי דון מקלר. זהו הפרויקט הראשון שפארק ממש כותב למסך הקטן, ולא רק מביים, ללמדכם עד כמה "נאמנות כפולה" היא אירוע טלוויזיוני שמעורר ציפייה בקרב חובבי הקולנוע והאיכות בכלל. והאיכות לגמרי נמצאת שם כשהסדרה עושה כל כך הרבה דברים, ועושה את כולם טוב כל כך.
"נאמנות כפולה" מתרחשת בשלהי מלחמת וייטנאם, אך אין טעם לפרש את הפרט ההיסטורי הזה כתמריץ ללכת להשלים את כל הסרטים עליה מהעבר. כי הרעיון בבסיס הסדרה, כפי שמשתקף בכתוביות הפתיחה של פרק הבכורה, הוא ההטייה ההוליוודית המוחלטת לזווית של אמריקה במערכה. אנחנו קוראים לה "מלחמת וייטנאם", אבל בווייטנאם קוראים לה "מלחמת אמריקה" - וזה רק הצעד הראשון בהחלטה לספר את הסיפור הזה מחדש, מזווית שלרוב לא נהוג לחשוב עליה. הרי מלחמת וייטנאם הייתה בראש ובראשונה מלחמה בין דרום המדינה לצפונה, שביניהם קרוע המרגל הקומוניסט בגילומו של שואנדה. והמלחמה ש"נאמנות כפולה" מנהלת חצי מאה לאחר נפילת סייגון היא בכלל על הזיכרון, לא על שדה הקרב.
המרגל שמגלם שואנדה, שבשום שלב לא זוכה לשם אמיתי ומכונה רק "הקפטן", היה קרוע עוד בראשית חייו: בן לאם וייטנאמית ואב צרפתי, שגדל להקנטות על היותו מעורב ושמע שוב ושוב מאמו שהוא לא חצי של כלום, אלא "פעמיים מכל דבר". אבל הקרע הזה רודף אותו גם בהמשך חייו - כקומוניסט שנשתל בדרום, ומשתף פעולה עם האמריקאים למטרות ריגול. האירועים עמוסי האקשן בפרק הראשון (כולל ריצה אל עבר מטוס שהיא אחד משיאי השנה) מביאים אותו לקהילת פליטים באמריקה, ולהבנה שעבודתו עוד לא הסתיימה. עכשיו הוא פשוט תקוע בין המון גברים אמריקאים שנראים אותו דבר, ולעיתים מרגיש כמו חיית מחמד.
וזה לא במקרה שהאמריקאים האלה נראים אותו דבר. את כל הבולטים שבהם מגלם רוברט דאוני ג'וניור - עם תפקיד מרובע ומשוגע שאמור להדגיש את החוויה הייחודית שהקפטן העקור נמצא בה. כי מה זה משנה אם דאוני מגלם סוכן CIA שזוף, פוליטיקאי שזוף עוד יותר, פרופסור קירח ושמן שנראה כמו חיקוי של טרומן קפוטה או במאי שמבוסס על פרנסיס פורד קופולה. בסוף כולם מייצגים מבחינתו את הסמכות, את אמריקה, המקום הזה שהוא אמור לתעב אבל בתוך תוכו גם קצת נמשך אליו. ובכל זאת, להגדיר את "נאמנות כפולה" כמעשיית "משרתם של שני אדונים" קצת ימעיט בערכה. היא מכוונת הרבה יותר גבוה.
בפרק הרביעי, למשל - כולם נשלחו מראש לביקורת, וישודרו מדי שבוע - הפוקוס הוא על הפקה הוליוודית של אותו דמוי-קופולה. הקפטן מועסק כיועץ טכני ל"אפוקליפסה עכשיו" שפשוט לא נקראת ככה, והתפקיד שלו הוא לדאוג שהדמויות הווייטנאמיות יהיו אנושיות ככל האפשר. המשימה הראשונה: להסביר לבמאי שכדי להגיע לשם אולי כדאי להעניק לאותן דמויות שורה כלשהי בתסריט. בכל זאת, מדובר בבני אדם. את הפרק הזה ביים פרננדו מאירלס, האיש מאחורי "עיר האלוהים" שמבריק כרגע גם ב"שוגר", והוא רק אחת מהסיבות שבגללן "נאמנות כפולה" מצדיקה את תג המחיר הגבוה שלה. כי כבר ראינו סרטים שבנויים בתור וידוי של אסיר, כבר טחנו סדרות שנמצאות ב-Rewind בלתי פוסק של צעד קדימה ושניים אחורה. אבל סדרה שמפרקת ומרכיבה מחדש את האתוס של אחת המלחמות הכי הוליוודיות? כזה עוד לא היה. בטח לא ככה.