הצלחתו של ריאן מרפי בטלוויזיה האמריקאית אינה מובנת מאליה. התסריטאי והמפיק, שהביא לעולם את Glee, אימה אמריקאית, פוזה, פשע אמריקאי ואויבות (ואת ניפ טאק, צעירים לנצח ומשום מה גם את מלכות הצעקה), יוצר באופן עקבי סדרות ספציפיות מאוד: הוא ממלא אותן בדמויות רובוטיות שמוסרות מונולוגים ארוכים ונטולי סאבטקסט, הוא גודש אותן בעלילות ליברליות ולא לגמרי אמינות, הוא משלב בהן נאמברים מוזיקליים שצצים לעתים משום מקום והוא מלהק אליהם צוותים קבועים כמעט של שחקנים, בהם קרוסלת בהירי שיער ומשורגי שרירים וקאדר של שחקניות סופר-מוערכות שגורמות לך לתהות מה בעצם הן עושות בזבלונים הקאמפיים האלה.
וזה מדהים, כן? כמי שצפה בכמות מבישה של שעות טלוויזיניות בהפקתו של ריאן מרפי (אני האדם ששרד את Glee עד תומה), אני מרגיש שהרווחתי את הזכות לומר שמרפי מפיק אמנם את אותה הסדרה שוב ושוב ושוב, אבל זו בדרך כלל סדרה מהנה מאוד לצפייה. כשנודע לפני כשנה וחצי שנטפליקס שילמו לו סכום משוער של 300 מיליון דולרים כדי שיערוק אליהם מרשתות FOX, חשבתי שזהו בו זמנית צעד הגיוני וראוי - נטפליקס אוהבים יצרני תוכן, וריאן מרפי כנראה ישן שעתיים בלילה, ואת שאר עשרים ושתיים השעות ביממה הוא מקדיש ליצירת עוד ועוד פלטפורמות עבור ליה מישל - אבל גם צעד מדאיג. מה אם נטפליקס יכריחו אותו להשתנות? מה אם ספקית התוכן, שלעתים לוקחת את עצמה ברצינות יתרה (אני מסתכל עלייך, אוזרק), תכריח את מרפי לשנות את אופיו וליצור להם סדרה מכובדת וגבהת מצח עם, לא עלינו, עלילה הגיונית?
אבל אל חשש. הפוליטיקאי, ששמונת פרקיה הראשונים עלו בסוף השבוע, הוכיחה שנטפליקס פחות או יותר צירפה פתק אחד ויחיד למזוודת הכסף שנתנה למרפי, ובפתק הזה נכתב "תמשיך לעשות בדיוק את מה שאתה עושה". זו דרמה קומית סאטירית על מערכת בחירות לנשיאות מועצת התלמידים בתיכון יוקרתי בקליפורניה, ובראשה פייטון הוברט (בנג'מין פלאט, הקוסם המגושם מסרטי פיץ' פרפקט וזוכה פרס הטוני על המחזמר Dear Evan Hansen), שחולם להפוך את מערכת הבחירות הזו לצעד ראשון בדרכו לבית הלבן. יש לו צוות עוזרים מסור שמתנהל כאילו השנה היא תמיד 1998 והם בסצנה גנוזה מהבית הלבן, אמא מוש-מושלמת בגילומה של גווינת' פאלטרו, ומורה פרטי למנדרינית שהוא גם מאהב וגם מנטור וגם רוח רפאים. זה נשמע מסובך אבל זה בעצם… אוקיי, כן, זה מסובך.
מערכת הבחירות בתיכון סאן סבסטיאן מוציאה מהמתמודדים את הרע ביותר. כדי להעלות את כוחם בסקרים, הנצים (מול פייטון מתמודדת בת טובים עצורה וקפואה בשם אסטריד, בגילומה של לוסי בוינטון מרפסודיה בוהמית) מגייסים סגני נשיא שייראו טוב על הנייר ובכרזות הפרסום, ופייטון שם את עינו על אינפיניטי (זואי דויטש, בפארודיה מאוד לא מעודנת על ג'יפסי רוז בלאנשרד), תלמידה תמימה שמתמודדת עם סרטן, וחיה עם סבתה (ג'סיקה לאנג, אלא מה) בצד הגרוע של אחת הערים האמידות בארצות הברית. ברקע נמצאים גם אחיו המגעילים ואביו המנוכר של פייטון, הסגן/ית האפרו-אמריקאי/ת הא-בינארי/ת של אסטריד, החבר הטראשי של אינפיניטי ובת הזוג האפאתית של פייטון - כולם בובות מרדניות בהפקה שפייטון מנהל בראשו. לכל אחד מהם תפקיד במנגנון שמטרתו אחת: להפוך אותו לנשיא ארצות הברית, ואוי למי שיעמוד בדרכו.
במהלך הסדרה, נחשפים סודות אישיים, בגידות רומנטיות, התבטאויות גזעניות שהיו גורמות לטראמפ להסמיק וצביעות אקטיביסטית - והכל בשביל להכפיש את אחד המועמדים ולרומם את השני. אבל זהו, כמובן, גם סיפור התבגרות. וכמו בלא מעט סדרות אמריקאיות, המעטה הפלסטיקי של פייטון ייסדק היטב במהלך פרקי הסדרה, ומתחתיו יתגלה אדם רגיש ומורכב שיכול לבכות בכל פעם רק מעין אחת (זה לא באמת מאפיין של הדמות, אבל ככה פלאט בוכה, וזה מופלא). הוא ושאר הדמויות יגלו מה קורה למי שנותן לשאפתנות עיוורת להוביל אותו, ויבינו שמי שנכנס למערכה פוליטית אולי לא יאהב את מה שיגלה על עצמו כשהיא תסתיים.
ואחרי שסיימנו להתחכם וללכת סחור-סחור, צריך לומר שהפוליטיקאי היא אחלה סדרה, אבל באמת מיועדת לחובבי הז'אנר. אם השטיקים של מרפי מצאו חן בעיניכם בסדרות הקודמות, ואתם אוהבים את האופטימיות שלו, את האסתטיקה המוקפדת, את המשחק הקומי המשובח (בוינטון מפתיעה, לאנג מעולה כהרגלה, פאלטרו מצחיקה רק כי בחצי מהסצנות שלה ניכר שהיא ממש סופרת אחורה את השניות עד לסיום הטייק כדי שתוכל ללכת הביתה) ואת הפאנצ'ים המושחזים היא תעניק לכם את כל זה - ובווליום גבוה. לעומת זאת, מי שחושב שהסדרות של מרפי מנייריסטיות, שטחיות ומפוזרות, יגלה שגם כשנותנים לו כטריליארד דולרים לתקציב פיתוח ומסגרת של שמונה פרקים בלבד - הוא עדיין מצליח ליצור, וול, סדרה מנייריסטית ודי מפוזרת. כמו כן, יש יותר מנאמבר מוזיקלי אחד, כי ריאן מרפי לא יכול לסרב לסצנה בה דמות פוצחת בשיר.
הבעיה היא, כאמור, שזו סדרה שכבר ראינו. גם בניכוי כל הקיטורים על כך שריאן מרפי הוא אתר מיחזור לטריקים טלוויזיוניים, אפשר היה להתרגש מהפוליטיקאי כסאטירה פוליטית. כלומר, אם היה לה משהו חדש להגיד בנושא. כותבים ומבקרים מתבדחים (ובעצם מתלוננים) על כך שקשה לכתוב סאטירה פוליטית בימינו משום שהפוליטיקה עצמה מגוחכת, מסואבת, דרמטית וסאטירית יותר מכל טקסט. קשה להתווכח עם הטיעון הזה כי פוליטקה ציבורית, כנראה ממהותה, היא רעה ומגוחכת, לכן השאלה היא השאלה היא מה יש ליוצרים הטלוויזיוניים להגיד עליה.
מרפי, שה"איך" שלו תמיד חזק יותר מה"מה", מתגלה בהפוליטיקאי כמי שמכיר את כל הנושאים הנכונים לדון בהם - הדמויות בסדרה דנות בשיפור המערכת הרפואית הציבורית, בהפחתת זיהום הסביבה ובנראוּת מגדרית ואתנית - אבל אין לו מושג מה לעשות איתם. להגיד שפוליטיקה מושכת אליה טיפוסים מושחתים זה, נו, מסר דל למדי ולא מאוד חדשני. רגע לפני מערכת בחירות נוספת בארצות הברית ואחרי שבע-עשרה מערכות בחירות רצופות בישראל, הפוליטיקאי היתה יכולה להיות הסדרה הגדולה של הרגע - והיא לא. היא חכמה למדי, מתוקה ומצחיקה, עשויה היטב ולפרקים אף מרגשת, אבל גם ריקה מתוכן כמו הדמויות שהיא מתארת. והיא גם - בהתאם למסורת המרפי-ית - ארוכה בפרק או שניים ממה שהיא צריכה להיות.
השינוי האמיתי מתחולל בשתי נקודות: ראשית, בפרק שעוסק בתלמיד ממוצע בסאן סבסטיאן, שנחשף לקמפיינים המטונפים שנערכים בבית הספר ומגין כלפיהם אדישות רבתי. פרק "הבוחר" הוא הפסקה מרעננת מהטלנובלה שנטוותה עד אותה נקודה, והוא מעביר בצורה יעילה את המסר על כך שפוליטיקה מעניינת בעיקר את מי שמתפרנס ממנה, ומנכרת את מי שלא. כלומר, הפרק הכי סאטירי וחכם בסדרה הוא זה ששובר את התבנית בה, וסוטה מהסיפור המרכזי של פייטון והצלחתו או כשלונו במערכת הבחירות.
נקודת שיא שניה מתרחשת בפרק הסיום. אחרי שחלק ניכר מהתעלומות נפתרות והקצוות העלילתיים נקשרים, מגיע פרק 8 ומניח את היסודות לעונתה הבאה של הסדרה (נטפליקס הזמינה מראש שתי עונות). הפרק הזה מצליח איכשהו לעשות את מה ששבעת הפרקים הקודמים לא עשו, ומציג את פייטון וחבריו כאנשים שהשתנו. הם כבר לא רובוטים מוכווני הצלחה, אלא אנשים שנאלצו לחשוב על עצמם מחדש ולגלות צדדים סמויים באישיותם. זה פרק חתירה לקראת מהלך פוליטי חדש ומאתגר, שנראה - עם כל הכבוד לדרמה הטינאייג'רית שמרפי אוהב כל כך - מעניין יותר מכל מה שראינו בעונה הראשונה. זו המלצה משונה, כמובן, אבל אם פרקי הפתיחה של הפוליטיקאי לא יתישו אתכם, תמשיכו איתה בשביל הפינאלה, ונקווה שגם בשביל העונה השנייה והמשופרת.