בערב יום ראשון, ה-5 בפברואר, שודר בבריטניה הפרק האחרון בהחלט של "עמק האושר" ("Happy Valley"), שעונתה האחרונה מגיעה כעת ל-yes. צפו בו לא פחות מ-7.5 מיליון איש בזמן אמת, לפי נתוני הרייטינג שפורסמו למחרת. נתון מרשים בהתחשב בעובדה שהעונה השלישית והאחרונה יצאה שבע שנים לאחר העונה השנייה (ותשע שנים לאחר הראשונה), זמן המתנה יוצא דופן, במיוחד בעולם רווי בתוכן ובשירותי סטרימינג שרבים על תשומת לבם של הצופים ומשחררים סדרות בקצב מהיר. אבל ההחלטה החריגה התגלתה כמבריקה, והצופים הנאמנים של "עמק האושר" קיבלו סיום הולם לאחת מדרמות הפשע הטובות ביותר שנראו על המסך הקטן.
"עמק האושר" הוא כינוי אירוני לעמק קלדר שבמערב יורקשייר, אזור מוכה סמים ופשע שבו מתרחשת עלילת הסדרה. במרכזה עומדת קתרין קייווד (שרה לנקשייר), סמלת משטרה קשוחה בסוף שנות ה-40 לחייה, שמלבד עבודתה התובענית והמסוכנת, גם מתמודדת עם התאבדותה של בתה בקי. קתרין מתגוררת עם אחותה הקטנה קלייר (שיבון פינרן), אלכוהוליסטית ומכורה להרואין בגמילה, יחד עם ריאן (ריס קונה), בנה של בקי שנולד רק ימים ספורים לפני שהיא שמה קץ לחייה.
אנחנו פוגשים את קתרין לראשונה שמונה שנים לאחר שבתה התאבדה בגיל 18 - ובדיוק עם שחרורו מהכלא של טומי לי רויס (ג'יימס נורטון), האיש שאנס את בקי, הכניס אותה להיריון והוביל אותה להתאבד. קתרין עדיין בקשר עם בעלה לשעבר, שהתגרש ממנה לאחר שלקחה על עצמה את ריאן. גם בנה השני, דניאל, מסרב לדבר איתה וכמו אביו לא רוצה שום קשר עם בנה של בקי. שחרורו של טומי לי רויס מערער את קתרין, שחוששת מחזרתו לעיירה ומכך שיגלה שיש לו בן. רויס חוזר לחיי הפשע ומעורב בחטיפה, שמובילה לכך
שחייה הפרטיים והמקצועיים של קתרין מתערבבים בצורה הטראגית ביותר, שמביאה אותה לקצה ומעמידה במבחן את קשריה המשפחתיים והמקצועיים.
מבלי לרדת ליותר מדי פרטים עלילתיים, לטובת מי שעוד לא ראה את העונות הקודמות ומעוניין להשלים אותן לקראת השלישית (ומאחר שמדובר רק ב-12 פרקים, זה בהחלט אפשרי ומומלץ) - המפגש, או ליתר דיוק ההתנגשות בין הטראומה האישית של קתרין לבין חייה המקצועיים, הופך לקו מוביל בסדרה בדרכים שונות ומפתיעות. הזמן שעבר בין העונות הוא גם הזמן שעבר בסדרה, והעונה השלישית מתחילה כשבע שנים לאחר אירועי העונה הקודמת.
"עמק האושר" היא לכאורה דרמת פשע, אבל היא למעשה גם עוד המון דברים, שמייחדים אותה והופכים אותה לאחת הסדרות האיכותיות ביותר של השנים האחרונות. היא גם דרמה משפחתית וחקר דמות, ויש בה אמירה חברתית שרלוונטית לאקלים הסוציו-אקונומי של בריטניה, אך גם מאוד אוניברסלית - והיא בעיקר כתובה בכישרון רב, מבניית הדמויות, דרך העלילה המותחת ועד לדקויות הקטנות ביותר בדיאלוגים. את הסדרה יצרה וכתבה סאלי וויינרייט, תסריטאית מנוסה ועטורת פרסים (כולל שני פרסי באפט"א לעונות הקודמות של "עמק האושר"), שלא במקרה מגיעה ממערב יורקשייר, היכן שהעלילה ממוקמת, וניכר שכך. הסדרה קרויה על שם המקום לא רק כי היא מתרחשת שם, אלא כי העמק עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה, לא כעוד נוף בריטי קודר שנמצא שם ברקע/. בכל מילה שנאמרת ובכל רגע בסדרה, ניכר שוויינרייט יודעת היטב מה היא עושה. אין רגע ב"עמק האושר" שלא תוכנן בקפידה, אין דמות שנכתבה ברשלנות, אין מילה מיותרת. אי אפשר שלא להרגיש את האותנטיות של הכתיבה שלה, את החיבה שלה למקום שממנו באה, למרות מגרעותיו הברורים - ובעיקר את האהבה הגדולה לגיבורה שלה, קתרין.
גיבורה מורכבת בסוף שנות ה-40 לחייה שמובילה סדרה שלמה על כתפיה היא לא דבר נפוץ, גם לא על המסך הגדול, ובטח שלא בשנת 2014, כששודר הפרק הראשון של "עמק האושר". אם גיבורות באופן כללי הן עדיין פחות נפוצות מגיבורים, גיבורות בגיל 40-50 הן נדירות אף יותר (דוגמאות ראויות לציון הן בין היתר "האחות ג'קי" ו"מזל סרטן"). קתרין היא הסיבה העיקרית לכך ש"עמק האושר" בולטת מול אינספור דרמות פשע בריטיות אחרות, לא רק כי היא כתובה לעילא, אלא גם כי היא משוחקת מצוין. החיבור בין שרה לנקשייר לדמותה של קתרין מתאים כמו כפפה ליד, מסוג הליהוקים שבאמת בלתי אפשרי לדמיין שחקנית אחרת בנעליה. יש הרבה דמויות טובות, אבל יש מעט דמויות בלתי נשכחות כמו קתרין. לא תמיד מספיקה כתיבה מצוינת ולא תמיד מספיק ליהוק נכון ומשחק טוב. כדי שדמות תהפוך לבלתי נשכחת, לפעמים צריך משהו נוסף שקשה לשים עליו את האצבע, משהו שקורה במקרים נדירים, אולי מזל, גורל, או הכוכבים שאיכשהו הסתדרו, אבל משהו מהקסם הזה קורה ב"עמק האושר" בכל רגע שבו קתרין על המסך. היא אישה קשוחה, עקשנית ברמה בלתי נסבלת, רגישה, יודעת לאהוב וגם לשנוא, כועסת, נקמנית, אימפולסיבית, אינטליגנטית, מחושבת, מצטיינת בעבודתה ומתמודדת עם טראומה בצורה הכי ברוטלית ואותנטית.
אבל מאחר שמדובר בדרמת פשע, הנבל חשוב לא פחות מהגיבורה - וגם הוא אחת הסיבות הבולטות להצלחתה של הסדרה. טומי לי רויס הוא אחד הנבלים היותר אכזריים שנראו על המסך והוא מגולם בצורה יוצאת מן הכלל על ידי נורטון, שמצליח להיכנס לנעליים קשוחות מאוד של פסיכופת, אנס ורוצח אכזרי. הוא הנמסיס המושלם לקתרין, והאיבה ביניהם מניעה את העלילה ומובילה אותה בדרכים בלתי צפויות וטרגיות. אבל מערכת היחסים בין קתרין לטומי לי רויס היא לא היחידה שעובדת בצורה מצוינת על המסך: הקשרים בין כל הדמויות כתובים במיומנות גבוהה במיוחד. אם יש תסריטאים שטובים בעיקר בכתיבת עלילה, או רק בכתיבת דמויות, או בכתיבת דיאלוגים, לוויינרייט יש את כל החבילה. חלק לא פחות חשוב מהסדרה הוא מערכות היחסים השונות והמגוונות שבה, שגם הן כתובות ומשוחקות בכישרון יוצא דופן.
האופן שבו "עמק האושר" עוסקת בנושאים מורכבים הוא עדות נוספת לאיכותה. הסדרה נוגעת בלא מעט סוגיות, כמו טראומה, התאבדות, התמכרות, תקיפה מינית, אלימות במשפחה - והיא עושה את זה בצורה כנה ולעיתים אף ברוטאלית, אך גם רגישה ואותנטית. אחד הנושאים המעניינים שעומדים במרכז הסדרה הוא נושא התורשה מול סביבה והשאלה "מה הופך אדם לפושע"?, שחוזרת בדרכים שונות במהלך כל שלוש העונות שלה, ובעיקר סביב ריאן, נכדה של קתרין שהוא כאמור תוצאה של אונס ובנו של פושע אכזרי. השאלה האם ריאן יגדל להיות אדם מוסרי בשל הסביבה שבה גדל, או שגורלו נקבע מראש להפוך לפושע כמו אביו הביולוגי, עומדת מעל כתפיה של קתרין בצורת שדון ומלאך שרבים ביניהם, אך בתום העונה השלישית היא מקבלת את התשובה לשאלה ששאלה את עצמה כל הזמן הזה. מעניין לציין כי דמותו של ריאן היא למעשה הסיבה שהיוצרת חיכתה שבע שנים עם העונה השלישית, כדי שהשחקן יגדל ויוכל להמשיך לגלם אותו גם בגיל 16.
על אף הנושאים הקשים הללו, "עמק האושר" פחות כבדה ממה שהיא מצטיירת, בעיקר כי יש בה גם לא מעט הומור שמוריד מהכבדות שלה. עם זאת, עדיין מדובר בסדרה שהיא בהחלט לא צפייה "קלילה", והיוצרים לא חוסכים בפרטים קשים לצפייה. גם היותה סדרה קצרה יחסית (שישה פרקים לכל עונה) הופכת אותה לבינג' מספק במיוחד ולא כבד מדי לחובבי הז'אנר. האורך שלה תורם לצפייה מותחת, מהודקת וערוכה היטב שאין בה רגע מיותר. אז גם אם הגעתם באיחור של תשע שנים, "עמק האושר" היא סדרה שלא כדאי לפספס, ובתום העונה השלישית היא מעניקה לצופים שלה סגירת מעגל מספקת וראויה לדמויות הבלתי נשכחות שעומדות במרכזה.