18 שנים חלפו מאז שזכינו לטעום, ולו לרגע, קצת תרגום עברי לקומדיה אמריקאית. ליאור שליין ושורת קומיקאים הושיבו את רבקה מיכאלי על ה"גריל" - וניסו לגרום לישראלים להתאהב באחד המוסדות הכי מהנים מעברו השני של האוקיינוס, ה-Roast. אבל הניסוי לא הכה גלים, וגם באמריקה הוא חווה משבר: מי-טו ופרוגרסיביות כללית ביטלו הרבה קומיקאים וביטלו לקומיקאים אחרים את הבדיחות. מאז 2019 לא שודר בטלוויזיה רוסט אמיתי, עד יום ראשון האחרון.
תחילה, לחוקי המשחק: אין כאלה. בכל אירוע רוסט, שמאז תחילת המילניום נוכס בעיקר על ידי ערוץ קומדי סנטרל, שורת קומיקאים וחברים מתאספת כדי לעלוב באייקון תרבותי אחד. הם גם עולבים אחד בשני, והוא עולב בהם בחזרה. הכל שנון, ארסי, שחור להחריד ומצחיק נורא. המתכון למושא רוסט טוב הוא איזון עדין בין שערוריות עבר ליכולת להסתלבט על עצמו - ולאורך השנים נרשמו כמה רוסטים שיהיה קשה מאוד לשחזר היום. דונלד טראמפ הוא כבר מזמן לא קוריוז, ג'יימס פרנקו די סיים בהוליווד, לרוזאן בר עדיף להתרחק ממיקרופונים וברוס וויליס לא בדיוק איתנו. והיה את אלק בולדווין, שהריגת צלמת על הסט היא כנראה שערורייה אחת יותר מדי בשבילו.
כמו שסיים לצלמת ההיא את החיים, בולדווין גם סיים לרוסטים של קומדי סנטרל את שני העשורים שבהם רצו וצברו קהל מעריצים נאמן. השבוע תפסו בנטפליקס לראשונה את המושכות למוסד - כחלק מפסטיבל "Netflix Is A Joke" שמתקיים בימים אלה, וכולל בין היתר תוכניות לייט-נייט חביבות של ג'ון מולייני - והחליטו לבצע בו רפורמה: קהל עצום, שידור חי, בלי הפסקה, שלוש שעות שלמות של קומדיית עלבונות צרופה. הקורבן הראשון, ובתקווה שלא האחרון, הוא טום בריידי. אייקון פוטבול סופר-אמריקאי שקשה למכור לקהל בינלאומי, אבל כנראה שיש מספיק חובבי ספורט ורכילות שמכירים את האיש. "הרוסט של טום בריידי", שמאז שידורו החי זמין לצפייה חופשית בנטפליקס, שווק כ"The Greatest Roast of All Time". במבחן הגודל, הוא קיים בדיוק את מה שהבטיח.
מטבע הדברים, הרוסט של בריידי כלל הרבה אורחים מעולמות הספורט והרבה בדיחות על הקריירה הבלתי נגמרת שלו - וגם כמה אזכורים מתבקשים לגירושיו מהדוגמנית ג'יזל בונדשן. לאורך שלוש שעות עלו לבמה פתיונות בידוריים קלאסיים, למשל קים קרדשיאן (שספגה קריאות בוז שבהמשך ירדו בעריכה) ובן אפלק (שהיה ראוי להן יותר), אבל לרוסטים יש כוכבים משלהם: קומיקאים עם התמחות בעלבונות שכבר הפכו לסמלים של הז'אנר. הגדול מכולם הוא כמובן ג'ף רוס, שהגיע לאירוע לבוש בתור או. ג'יי. סימפסון כי למה לא, כשלצדו בולטים ניקי גלייזר וטוני הינצ'קליף. את הערב הנחה קווין הארט, או "15 סנט", כפי שגלייזר כינתה אותו.
דמיינו את "הפטריוטים", רק עם שחקני עבר של הפטריוטס, אמירות מרושעות עוד יותר ובלי אובססיה לכלי התקשורת המתחרים בישראל. הרוסט של טום בריידי, ארוך ככל שיהיה, הוא חוויה מגבשת לחובבי ספורט וחובבי וקומדיה כאחד - וכולל כמה רגעים ראויים לציון ברמה הברנז'אית, למשל הרמת הכוסית המשותפת של רוברט קראפט והמאמן ביל בליצ'יק. אותו קראפט היה רק אחד מהאורחים החשובים באולם ("אני אוהב את מה שאתה עושה בשביל היהודים, shalom אח שלי", מסר לו רוס), שבו נחתו בהפתעה גם אייקוני פוטבול כמו פייטון מאנינג וגם אייקוני הומור כמו וויל פרל בתפקיד רון בורגנדי. אפרופו האזכור ליהודים, אחד המשתתפים תיאר את ג'ף רוס כ"יהודי מהסוג שיגרמו לך לרצות להצטרף לחמאס", שזה לא-לא מצחיק.
וכרגיל עם רוסטים, מושא הרוסט הרשמי הוא רק חלק קטן מהמשוואה. בריידי עצמו, רובוטי מתמיד, שמר על מצב רוח חיובי בערב עמוס אלכוהול - אפילו אם לא לגמרי אהב את אחת הבדיחות של רוס על חשבון קראפט, ואף ביקש ממנו לעצור. כמובן שרוס לא עצר, וכמובן שהוא לא אמור. הרוסטים היו ונותרו אירועים חסרי גבולות, וזה מה שהופך אותם למצחיקים כל כך. וזה גם מה שהופך את חווייתו של הצופה הישראלי לכל כך מתסכלת: הוא לא באמת מוזמן להיות חלק מהחגיגה. מילא השידור החי באמצע הלילה, זה מובן מאליו. למה מנויים משלמים של נטפליקס צריכים לחיות עם המצב הנוכחי בשידורים החיים שלה, שרק הולכים ומתרבים, והוא שהם לא יתורגמו לעברית לעולם?