אחרי מפח הנפש המקושקש של העונה הקודמת, ל"פארגו" ("Fargo") לא היה הרבה להפסיד: מי שנטש נטש, מי שחזר עשה את זה עם ציפיות נמוכות בהרבה מבעבר. וביקום מקביל, נטול שביתה ששיתקה את הוליווד, העונה החמישית והחדשה כבר הייתה אמורה להיות בשלבי הסיום שלה - אך היא נדחתה בדיוק כמו קודמתה, שמצדה עוכבה בגלל התפרצות הקורונה. שלוש שנים חלפו מאז, והעונה ההיא מרגישה רחוקה לא פחות משנות ה-50 שבהן התרחשה. אבל במקרה של "פארגו", ההמתנה הזאת היא לא בהכרח סימן לעצלות. לפעמים היא דווקא עדות להשקעה.
גם בעונה החדשה, שזמינה מעתה ב-HOT, נוסחת האנתולוגיה של "פארגו" נותרת זהה: כוכב אחד מוכר, שורת שמות שתקסים את צופי הטלוויזיה המתקדמים והרבה מאוד שאלות על טוב ורע. אחרי בילי בוב תורנטון, קירסטן דאנסט, יואן מקגרגור וכריס רוק הגיע תורו של ג'ון האם - איש שאומר "כן" לכל הצעת עבודה, אפילו אם מדובר ב"תוכנית הבוקר", וטוב שכך. אבל אם בעבר הטאלנט העיקרי היה גם מוקד העלילה, הפעם האם דווקא נדחק במידה מסוימת הצידה. הכוכבת האמיתית של העונה היא בכלל ג'ונו טמפל, קילי מ"טד לאסו", שמתחילה לקטוף את פירות ההערכה אחרי שנים שבהן ניסתה לזכות בה.
בליבת הסיפור העונתי של "פארגו", מתחת לכל ההתפזרויות הקבועות, נמצאת דמותה של טמפל: דורותי "דוט" ליון, עקרת בית טיפוסית (לכאורה) ממינסוטה, עם שלדים בארון (לכאורה) ונטייה להסתבך עם הרשויות (לכאורה). בעלה שפוט שלה, חמותה בזה לה, וג'ון האם הוא השריף מצפון דקוטה שרודף אחריה כבר תקופה. עד תחילת העלילה, דוט כנראה הייתה סיר מבעבע ומלא סודות שרק חיכה להתפוצץ. והטריגר שמפוצץ אותו - ועלול גם לטרגר במעט את הצופים באזור חיוג 972 - מגיע כששני זרים מגיעים לחטוף אותה מביתה. משם, במסורת ה"פארגו"-ית, הכל מתחיל להשתבש לה.
אחת הבעיות הגדולות בעונה הקודמת של "פארגו" הייתה ההחלטה לא רק להפוך אותה שוב לדרמה תקופתית - אלא גם לזרוק אותה אחורה שבעה עשורים שלמים. עכשיו, "הסיפור האמיתי" שבכלל לא קרה חוזר לזמנים הרבה יותר מודרניים, שנת 2019. זו לא בחירה מקרית: 2019 היא השנה שלפני המגפה, לפני המהומות בקפיטול ובעיקר לפני הרצח של ג'ורג' פלויד באותה מינסוטה. כל אלה מתבררים כמרכיבים חשובים באקלים שבו מתנהלת העונה החדשה, זו שבה מרחפת לא פעם רוחו של הנשיא לשעבר (ואולי לעתיד) טראמפ. והפעם, מעבר לקרב הקבוע בין טוב לרע, נזרקות פנימה מחשבות על פערי דורות, מערי מעמדות ופערי מגדר.
מאחורי הקלעים, כאמור, אחת המעלות החשובות ביותר של "פארגו" היא היכולת שלה לתת מקפצה לשחקנים אדירים שכמעט ולא תפסו בעבר את מרכז הבמה. לרשימה שכללה אליסון טולמן, מרטין פרימן, ג'סי פלמונס, ג'ין סמארט, קארי קון, דיוויד ת'יוליס וג'סי באקלי מצטרפת כמובן אותה טמפל - ויחד איתה גם ג'ניפר ג'ייסון לי ("שמונת השנואים"), ג'ו קירי ("דברים מוזרים"), למורן מוריס ("הבחורה החדשה") וריצ'ה מורג'אני ("אמת או חובה"). קשה להבליט רק אחד מתוכם, כי כולם עושים עבודה מעולה לא פחות משני השחקנים הראשיים. ובמקרה של האם, שחושף ישבן כבר בפרק השני, הוא עושה לא מעט.
כמו הדמות שהיא מגלמת, גם טמפל היא אישה רבת כישורים נסתרים - והבגרות והתחכום של דוט בגילומה לא רחוקים ממה שצופי "טד לאסו" התרגלו אליו מקילי. בזכותה, אבל לא רק, הסיפור המרכזי התורן של "פארגו" מפגין סימנים מבורכים של חזרה לשגרה ולאזור הנוחות. ועם פרקים מהודקים הרבה יותר (אם כי עדיין לא מספיק), נראה שמישהו שם יישר את מי שצריך. מצד שני, המצב עוד לא אידיאלי: בתווך שבין הליבה לשוליים, יש הרבה מאוד בלאגן ומעט מאוד ידיים מכוונות. ובניגוד לכדור הצמר מהפרק הראשון, קשה למתוח אותו לקו אחד ישר. יש הרבה קשרים, הרבה חורים, והרבה סיבות לפזול ממסך הטלוויזיה. התסריט שוב עמוס בדיונים וסיפורים שקשה לעקוב אחריהם למרות שמרגיש כאילו צריך, ורבים מרגעי השיא מגיעים בקצוות הלא רלוונטיים. כך שעל אף שהורווח מחדש, האמון בסדרה עדיין על תנאי. יש לה עשרה פרקים לטפל בזה.