סרט טוב מציב את צופיו בפני דילמות, וסרט ממש טוב דואג שהדילמות האלה יהיו "האם הוא יותר הישג קולנועי או יותר הישג רגשי?" או "מה, כבר במאי נכתיר את סרט הדוקו של השנה?". כי "הרף התחתון ביותר", סרטה של נור פיבק, מגיע ל-yes דוקו אחרי הקרנה בדוקאביב וזכייה בפרס אופיר בשנה שעברה, כששיא ההייפ עוד לפניו. אבל מי שכבר צפה, יודע: זה ניצחון מרשים וסוחף, וביותר מחזית אחת. בטח כשהוא עושה כל כך הרבה עם 54 דקות בלבד.
פיבק, שחקנית תיאטרון שעברה רק לאחרונה למסך הגדול ב"הברך" של נדב לפיד, תופסת הפעם את עמדת היוצרת והבמאית - אבל משחקת גם כאן. כן, "הרף התחתון ביותר" הוא סרט תיעודי עם שחקנים, וזה רק חלק מהאופן שבו הוא מעיף את המוח. פיבק ועוד כמה שחקנים מצולמים כשהם יושבים בחדר החזרות, וקוראים תסריט. התסריט הוא הפרוטוקולים המשטרתיים והמשפטיים שלה עצמה, לאחר שבחרה להגיש תלונה על התעללות מינית שעברה בילדותה. רק המחשבה על מהלך כזה, ועוד אחד שדורש מפיבק לחזור הכי קרוב שיש לטראומה שעברה, מבהירה ש"הרף התחתון ביותר" פועל בזירות שמעולם לא נראו כאן.
"הגוף שלי צרח, לא יכולתי יותר": נור פיבק בריאיון למגזין mako
תוך החלפת שמות מתבקשת, הפרוטוקולים נקראים בקול רם על ידי פיבק והשחקנים - כולל שואו-אוף דיוות בין עידית טפרסון לאילנית בן-יעקב, אחת בתור עורכת הדין של הנאשם והשנייה בתור עורכת הדין של פיבק הצעירה. יש שם את כל דפוסי החקירה הנגדית שגדלנו לשנוא, כולל האשמות כמעט מפורשות בכך שהצעירה משקרת בשביל כסף ושאלות פולשניות שמהוות התעללות נוספת. וכדי שאף אחד לא ישכח לרגע שמדובר בדוקו, פיבק משלבת ב"הרף התחתון ביותר" חומרים שהיו באמת: היומן האישי שכתבה, הקלטות של עורכות הדין מההליך המשפטי ואפילו צילום העימות בינה לבין הנאשם. הכל משתלב אחד בשני ודורש מפיבק חשיפה אינטימית לא מובנת מאליה. גם כשהסרט גולש למחוזות קומיים ואכזריים בעת ובעונה אחת, עם ויכוח קטנוני ובלתי נגמר על איזה גיל מייצג איזו כיתה.
אבל הפן האישי של פיבק הוא לא ההישג היחיד של "הרף התחתון ביותר", שכן ההיבט קולנועי מרים אותו קומה נוספת למעלה. לא מזמן היה כבר סרט דוקו ישראלי אחר עם פורמט דומה, "הבחירה של ניצה", ואפשר להיזכר בדרמת בית המשפט המקומית "כל מה שאני יכולה" שעלתה לפני כמה שנים והציגה תסכול זהה, או אפילו ב"דוגוויל" של לארס פון טרייר. ובכל זאת, כאן האירוע אחר: פיבק מפרקת את הסיפור בלי להרכיב, שוברת את הקיר הרביעי והחמישי והשישי ואת התקרה ואת הרצפה שעליה ניצבים המשתתפים והצופים. מפתה לדמיין איך הסרט היה נראה אם הפרוטוקול הזה היה מרכיב דוקו שגרתי, שכן רצח האופי שנעשה לפיבק בבית המשפט כבר רחוק מלהפתיע, ולכן ברור שהיא ביצעה את הבחירה הנכונה בכל צומת אפשרי. "הרף התחתון ביותר" לא רק מספק את הרגעים הכי מסעירים של השנה בקולנוע ובטלוויזיה, אלא גם מהווה מסמך שחשוב להקרין בכל בית ספר. ולא משנה אם מדובר בבית ספר תיכון או בבית ספר לקולנוע.