אתם מכירים את איסטאון - זאת אומרת, אף פעם לא ביקרתם בה או ראיתם אותה על המסך, אבל אתם יודעים בדיוק מה קורה שם: קהילה קטנה שכמעט הכל תקין בה, עד שאירוע טראומטי אחד (לרוב זה יהיה רצח של בחורה צעירה) מטלטל את כל התושבים, ומציף אינספור סודות מהעבר. אתם כבר ראיתם את איסטאון, על שלל גרסאותיה, ב"ברודצ'רץ'", "ההריגה", "חפצים חדים" וגם ב"היית צריכה לדעת", וההבדל היחיד הוא שעכשיו פשוט קוראים לה ככה. כשזה המצב, מיותר לציין שהציפיות לא גבוהות במיוחד.

"הסודות של איסטאון", דרמת המתח החדשה של HBO, מכפיפה את עצמה באופן כמעט מוחלט לז'אנר ה"רצח שמטלטל עיירה", וכמו ילד שניצב מול דף צביעה, היא עושה כל שביכולתה כדי לא לצאת מהקווים. היא תביא זוכת אוסקר (קייט וינסלט) שתגלם בלשית נרגנת, אימפולסיבית ובעלת חוש הרס עצמי מפותח; היא תציב סביבה קאסט מרשים, שכולל כמה שמות שהצופים אניני הטעם כבר למדו לאהוב (ג'ין סמארט, אוון פיטרס, גאי פירס); והיא תעשה הכל, אבל הכל, כדי שכל פרק יסתיים במתח עוצר נשימה. לרוב זה גם מצליח לה.

מייר שיהאן (וינסלט), הגיבורה התורנית, גדלה באיסטאון והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, עד לרמה שהעיירה עדיין חוגגת את ההישג שלה ושל חברותיה מימי נבחרת הכדורסל בתיכון. אחת החקירות הכי גדולות שלה, זו של נערה נעדרת, הסתיימה ללא פתרון והטילה צל כבד על המוניטין שלה - מוניטין שעכשיו, עם רצח חדש של נערה אחרת, היא יכולה לנסות לתקן. כאמור, שום דבר שלא ראינו כבר בעוד אלף סדרות של HBO, אבל עם ההצלחה שלהן אי אפשר להתווכח. ההבדל העיקרי בין איסטאון לבין מקבילותיה מהעבר הוא האנשים שמרכיבים אותה: היא יותר ענייה, יותר מעורבת, הריון בגיל 17 הוא ממש לא מילה גסה שם, וכולם לא רק מכירים בה את כולם, אלא ברוב המקרים גם חולקים קשר דם.

ויש עוד הבדל בין "הסודות של איסטאון" לאחיותיה, והוא חשוב במיוחד: היא פשוט סדרה מעולה. במקום נסיעות ארוכות ומלאות הרהורים ברכב ישן (היי איימי אדמס) קיבלנו רצף של טוויסטים וחשיפות עם מינימום רגעים מתים, כשהסיבה העיקרית לכך היא פרקי פתיחה שנזהרים מלמסור לנו את כל המידע בבת אחת. כשזה מגיע לפרטים מהותיים לעלילה, "הסודות של איסטאון" היא לא סדרה נדיבה במיוחד (כמה שאלות מהותיות, כמו אלה על בנה המנוח של מייר, זוכות לתשובה רק סביב אמצע העונה, שחמישה פרקים מתוכה נשלחו לביקורת), אבל במקום להתפזר בלי סיבה - היא מעדיפה להתמקד בנושאים שאפשר וראוי להציף מעל פני השטח. כך, למשל, היא הופכת לרגעים לדרמת נוער אפלה ומדאיגה לא פחות מ"אופוריה". 

"הסודות של איסטאון", אפשר להעריך בזהירות, לא הייתה כזו ממכרת אם לא הייתה מגיעה אחרי כל אותן סדרות אחרות. היא למדה מהטעויות שלהן, גילתה איפה כל אחת מהן איבדה את הקשב של הצופים, ודאגה להיזהר מראש מכל המכשולים האפשריים. עם דמויות מורכבות שמשוחקות נפלא (מילא וינסלט, היא תמיד מעולה, גם ג'ין סמארט היא נכס לכל סדרה שתהיה בה) ויריעה שנפרסת הרבה מעבר לאותה פרשת רצח שראינו בעבר, הרגעים היותר מגוחכים של הסדרה לא מצליחים להביך אותה - והמסקנה היא אחת: גם לז'אנר הכי מאוס על המסך יש הברקות פה ושם.