דרום קוריאה אחראית לכמה מסרטי הזומבים הטובים של השנים האחרונות, ביניהם "רכבת לבוסאן", "בחיים" ו-"The Wailing". למרות שמדובר בז'אנר ותיק שלעיתים מרגיש שהכל בו כבר נעשה ולא נותר מה לחדש, היא כן הוציאה יצירות זומביות שמצליחות להפתיע, לחדש ואף לרגש בין כל נשיכה, בעיקר בשל היכולת שלהן ליצור שילוב מאוזן של דרמה ואימה. "כולנו מתים" ("All of Us Are Dead"), סדרת הזומבים החדשה של נטפליקס שיצאה בסוף השבוע האחרון, מנסה גם היא לעשות את זה ולרוב מצליחה, גם אם לעתים היא מתקשה למצוא את האיזון בין הצד הדרמטי ובין הצד האימתני שלה.
"כולנו מתים" מבוססת על וובטון (webtoon), קומיקס קוריאני בפורמט דיגיטלי שנועד לקריאה בסמארטפון. היא למעשה לא הסדרה הראשונה שמבוססת על וובטון, ונראה שקומיקסים אלו מהווים השראה פורה במיוחד עבור יצירות קוריאניות בשנים האחרונות - גם "דין גיהינום" של נטפליקס ו"דוקטור בריין" של אפל TV פלוס התבססו על וובטונס. הסדרה מתמקדת בהתפרצות מגפת זומבים בתיכון ועוקבת אחר חבורת תיכוניסטים שנאלצים למצוא דרכים לשרוד כנגד כל הסיכויים. אבל היא מתרחשת לא רק בין קירות בית הספר, אלא גם יוצאת החוצה ומראה כיצד אנשים נוספים מתמודדים עם המגפה המסתורית; קרובי משפחה של התלמידים, שוטרים, פוליטיקאים ועוד.
הסדרה נפתחת בסצנה אלימה במיוחד, שמהר מאוד מציגה בפנינו את העולם האכזר שבקרוב ניכנס אליו - והוא לאו דווקא עולם הזומבים. התיכון שבמרכז הסדרה מרגיש כמו זירת מלחמה עוד לפני שהזומבים נכנסים רשמית לתמונה; יש בריונות, מלחמת מעמדות, אלימות פיזית ומינית, דעות קדומות ועוד. אם יש סביבה שבה "אדם לאדם זאב" עוד לפני שאנשים הופכים לצמאי דם באופן מילולי - הרי שהיא בית הספר התיכון. אך מהר מאוד תלמידי התיכון המסכנים מגלים שמעבר לזה שהם נאלצים לשרוד את התיכון, כעת הם צריכים גם לשרוד מתקפת זומבים כשהם תקועים בין כותלי בית הספר.
מלחמת ההישרדות החדשה שהתלמידים נקלעים אליה לא רק מאלצת אותם להתמודד עם זומבים צמאי דם ומוות שמחכה מעבר לפינה, היא גם כמובן מציפה בעיות שהיו קיימות בין התיכוניסטים ומקצינה אותם. כך שענייני המעמדות, הדעות הקדומות והבריונות נעשים בולטים אף יותר, למרות שעם הזמן המגפה מאלצת את התלמידים ללמוד לראות מעבר לכל אלה. במובן הזה, יש ניסיון יפה ומקורי לשלב נושאים חשובים, מעניינים ודרמטיים בתוך ז'אנר הזומבים, למרות שהסדרה בסופו של דבר מתקשה להעמיק בהם ולתת לגביהם איזושהי אמירה משמעותית.
אחת הסיבות שהיא מתקשה בכך היא ריבוי הדמויות. ב"כולנו מתים" יש לא מעט דמויות שאנחנו עוקבים אחריהן וייתכן שאם היו מצמצמים אותן, הסדרה הייתה מצליחה להעמיק יותר בנושאים החשובים שהיא מעלה וגם להיכנס עמוק יותר לתוך כל דמות. זו אולי גם אחת הסיבות לכך שהסדרה לעתים מרגישה ארוכה מדי, עם כמה סצנות שניתן היה לוותר עליהן. כאן ראוי לציין שאמנם הסדרה עלתה בממלכת הבינג', אבל ככל הנראה שלא תצליחו לראות את הסדרה ברצף, בשל אורכה: היא כוללת 12 פרקים ואורכו של כל פרק כ-60 דקות. למרות זאת, "כולנו מתים" נשארת מותחת לכל אורכה, ותהיו בטוחים שתמיד מחכה מעבר לפינה עוד מפגש מותח ורווי אקשן עם זומבי צמא דם, כך שהיא בהחלט עושה חשק לראות לא מעט פרקים ברצף.
במובן הזה, הסדרה עושה עבודה מצוינת ביצירת רגעים שישאירו אתכם מתוחים בקצה הכיסא והיא מספקת חוויית צפייה מהנה במיוחד לחובבי הז'אנר. היא מדלגת כל בין הדרמה והאימה, כששני הז'אנרים הללו נעשים בצורה מצוינת, גם אם לעתים הדרמה גובלת במלודרמה וגם אם היא לפעמים מתקשה למצוא את האיזון הנכון. הסצנות שכוללות זומבים עשויות כולן ברמה גבוהה במיוחד, והן משתמשות במרחב הבית-ספרי בצורה מקורית וחכמה כדי ליצור אקשן זומבי רווי דם ואיברים פנימיים. כך, למשל, סצנת מרדף בספרייה הבית-ספרית הופכת לחוויה עוצרת נשימה של ממש. אין ספק שהיוצרים גייסו את כל הכלים הקולנועיים ברשותם כדי לייצר חוויה מותחת ואפקטיבית; איפור ואפקטים ברמה גבוהה, עיצוב תפאורה מושקע, צילום דינאמי ועריכה קולחת.
צוות השחקנים מהווה נקודת חוזקה נוספת, במיוחד הצעירים שמובילים את הסדרה, הבולטים שבהם יון צ'אן-יאנג (שמגלם את לי צ'אונג-סאן), פארק ג'י-הו (נאם און-ג'ו), צ'ו יי-היון (צ'וי נאם-רה) ולי יו-מי (נה-יון). יו-מי אולי תהיה מוכרת לכם מ"משחק הדיונון", שם גילמה בכישרון רב את שחקנית מס' 240 וגם כאן היא עושה עבודת מצוינת בתור דמות שנויה במחלוקת. שאר השחקנים אולי יהיו פחות מוכרים לכם, אך הם בהחלט לא אנונימיים בדרום קוריאה. כאמור, ריבוי הדמויות מקשה להעמיק בהן, אך השחקנים הצעירים מצליחים לגלם את כולן באופן מעורר אמפתיה שעושה חשק לדעת מה יעלה בגורלן. אין כאן דמויות בלתי נשכחות, אבל הן מספיק מעניינות כדי להמשיך לצפות.
ראוי להערכה גם הניסיון לחדש קצת בז'אנר, אפילו אם התוצאה היא לאו דווקא פורצת דרך. ב"כולנו מתים" יש כמה ניסיונות יפים לשבור מוסכמות בכל הנוגע לזומבים, והיא בין היתר חושפת את מקור המגפה כבר בהתחלה (שהוא עצמו די מקורי), בזמן שיצירות זומביות רבות נמנעות מזה. היא גם מאוד מודעת לעצמה, ונכנסת למחוזות המטא בכך שדמויות מציינות סרטי זומבים כמו "רכבת לבוסאן" ו"זומבילנד"; זוהי למעשה המוסכמה הגדולה ביותר ש"כולנו מתים" שוברת - ההימנעות מלציין את המילה "זומבים" בתוך יצירות שכוללות זומבים.
אז למרות שלא מדובר ביצירה פורצת דרך, דרום קוריאה שוב לא מאכזבת ומספקת סדרת זומבים שהיא ממתק אמיתי לחובבי הז'אנר. "כולנו מתים" אמנם לא מגיעה לגבהים כמו "רכבת לבוסאן" והיא לא אבן דרך בז'אנר, אבל היא סופר מהנה, מצליחה להיות גם בלתי צפויה ומספקת חוויית צפייה מבדרת ששומרת על רמת מתח גבוהה לכל אורכה.