"רוצח בתחפושת" היא האנטיתזה המכובדת של "מפלצת"

ג'ון וויין גייסי, מהרוצחים הסדרתיים הידועים ביותר לשמצה בתולדות ארצות הברית, עינה, אנס ורצח באכזריות מעל ל-30 נערים וגברים צעירים בשנות ה-70. תוסיפו לזה את העובדה שהוא ניהל חיים כפולים, היה נשוי ואב לשניים, וגם התנדב בתור ליצן מקריפ - ויש לכם חומר לעונה אקסטרה עסיסית של "מפלצת". אבל סיפורו של גייסי הפעם לא הגיע לידיו של ראיין מרפי, אלא לאלה של פטריק מקמנוס, והתוצאה אחרת לגמרי: סדרה נטולת סנסציה ומלאת אמפתיה, שמספרת את סיפורו של גייסי לא מנקודת מבטו, אלא מבעד לעיניהם של מי שנפגעו ממנו ומי שחשפו את מעשיו.

"רוצח בתחפושת" (Devil in Disguise: John Wayne Gacy) של שירות הסטרימינג פיקוק, שזמינה בישראל ב-yes, מספרת בשמונה פרקים את סיפור תפיסתו וחקירתו של גייסי (מייקל צ'רנוס, "ניתוק") לצד סיפוריהם של קורבנותיו וההשלכות הקשות שהיו למעשיו על משפחותיהם. בשונה מיצירות רבות סביב רוצחים סדרתיים, כאן הסיפור של גייסי מסופר מנקודות מבט שונות - הקורבנות שלו, השוטרים שתפסו אותו, עורך הדין שלו - אך לא מזו שלו. למעשה, מלבד הפרק הראשון כל פרק קרוי על שמו של קורבן אחר של גייסי ומסתיים בקטעי ארכיון אמיתיים, שגם הם שמים דגש על קורבנותיו, ללא אף תמונה מקורית של הרוצח.

מקמנוס צבר ניסיון בשנים האחרונות בדרמות פשע אמיתי, ביניהן "הנערה מפליינוויל" ו"ד"ר מוות", והפעם הוא הגיע נחוש יותר מתמיד לספר את הסיפור בצורה שתכבד את הקורבנות. היוצר ציין בראיונות כמה היה חשוב לו שהסיפור לא יהיה סביב גייסי, וגם צ'רנוס הסביר שהסכים להשתתף רק בתנאי שהסדרה לא תעשה גלוריפיקציה כלפיו, בשונה מיצירות רבות ואחרות על רוצחים סדרתיים. זה ראוי להערכה במיוחד כשמדובר בסיפור של גייסי, שיש בו אלימות פיזית, אלימות מינית ולא מעט פרטים מצמררים שיכלו להרכיב סצנות מדממות שיגרמו לכל אחד להסיט את מבטו בחלחלה. אבל זה לא הסיפור ב"רוצח בתחפושת": מקמנוס מבקש מהצופה להסתכל לא על הזוועה עצמה, אלא על מה שאפשר אותה. וכן, ההשוואה ל"מפלצת" היא שוב בלתי נמנעת, כי בשונה ממנה "רוצח בתחפושת" לא שואלת מי המפלצת, אלא איך המפלצת הצליחה לגדול במשך שנים מתחת לאף של רשויות החוק. אילו מנגנונים לקויים תרמו להצלחה שלה.

גייסי הצליח לרצוח מעל 30 נערים וגברים צעירים במשך שש שנים בלבד, לא כי היה מתוחכם או חמקמק במיוחד. מה שמנע את תפיסתו היה בעיקר אוזלת היד של המשטרה ודעות קדומות סביב קורבנותיו. מרבית הקורבנות של גייסי היו נערים מהשוליים (מיעוטים, הקהילה הגאה, מעמד נמוך, חלקם היו נערי ליווי או עבריינים קלים). וכשהם נעלמו - אף אחד לא טרח באמת לחפש אותם. לכן הסדרה למעשה מתחילה עם הקורבן האחרון שלו, שלא התאים לפרופיל היחסית קבוע, מה שהגדירו בזמנו כ"ילד מבית טוב" (כלומר נער לבן וממשפחה ממעמד בינוני ומעלה). לסדרה יש אמירה חזקה ביותר על ההזנחה והרשלנות של המשטרה, שהובילה במידה רבה להיותו הרוצח הסדרתי עם מניין הקורבנות הגבוה ביותר עד אז.

ויש אספקט נוסף שתרם רבות להצלחתו של גייסי כרוצח סדרתי - הדואליות שלו, שגם היא מתוארת כאן בצורה טובה, שמצליחה להעביר את הקלות שבה עבד על אנשים. איך איש משפחה שמנהל עסק מצליח, פעיל ומתנדב בקהילה, מצחיק ונעים הליכות לכאורה, קובר מעל 30 אנשים מתחת לרצפת ביתו? זאת שאלה שלא קל לענות עליה, אבל את התשובה אנחנו מקבלים בתצוגת המשחק המצוינת של צ'רנוס, שעד כה גילם תפקידים משניים וכאן מוביל את הסדרה בכל רמה של חן ואכזריות שנדרשת לתפקיד המאתגר הזה. סיפורו של גייסי מסופר כאן בלי ליצור אמפתיה מיותרת כלפיו, ובלי לגרום לצופה להזדהות עם מישהו שהוא למעשה לא אמור להזדהות איתו. "רוצח בתחפושת" מבהירה: הרוצחים המפחידים ביותר הם אלה שמתחפשים לאנשים רגילים.

נקודות המבט של הקורבנות מתוארת בין היתר בפלאשבקים שנותנים דגש על סיפור חייהם - ולא על מותם. אם אתם מחפשים סצנות מפורטות שמתמקדות במעשי הזוועה עצמם, "רוצח בתחפושת" לא בשבילכם. המעשים של גייסי מתוארים כאן בדרכים שונות, בלי להציג על המסך את מלוא האקטים האלימים עצמם. למרות זאת, הסדרה בכל זאת מצליחה להעביר את חומרת מעשיו בלי להציג אותם לראווה, ובעיקר מצליחה לחדור פנימה ללבו של הצופה, דרך עיניהם של כל מי שהושפעו ממנו. בהחלט שינוי מרענן ממה שנראה על המסך לאחרונה.

"רוצח בתחפושת" היא מה ש"מפלצת" הייתה יכולה להיות, אם לא הייתה בוחרת להזניח כל טיפת כבוד לקורבנות לטובת סנסציה ריקה מתוכן. היא לא גאונית ולא ממציאה את הגלגל, ולעיתים חוטאת גם בהאכלה בכפית, אבל היא סדרת דרמה אפקטיבית שיודעת לספר סיפור בצורה שבאמת מזיזה משהו לצופה, ולא רק מפעילה את רפלקס ההקאה. עם עונה שנייה שכבר מתוכננת (ותספר את סיפורו של הרוצח והאנס הסדרתי ריצ'רד רמירז, "צייד הלילה"), אין ספק שמלבד ההשוואות הבלתי נמנעות, בפיקוק בהחלט מנסים לתת את התשובה שלה ללהיט של נטפליקס, אנטיתזה, אם תרצו.