מעולם לא הייתה הקפדה עיקשת כל כך על ניקוד כמו זה של yes עם העונה השנייה והחדשה של "הטַבָּח". שלוש שנים אחרי עונת הבכורה, וכשברקע המלחמה שזו הדרמה הישראלית הראשונה שעולה במהלכה, הסיבה לכך ברורה. גם ככה "הטבח" מנסה לגשש בזהירות אצל הקהל שכבר מאס בשידורי החדשות, הדבר האחרון שהיא צריכה זה מישהו שיחשוב שהיא עוסקת בהרג ולא במטבח. אבל הבעיה שלה איננה הניתוק ממצב הרוח הלאומי, כמו הניתוק מהקרקע.
בהחלטה ראויה להערכה, הדרמה הקולינרית של ארז קו-אל ואורית דבוש לא מתעכבת על האירועים שסיימו את העונה שעברה. היא מסתנכרנת פחות או יותר עם לוח השנה, וקופצת קדימה בזמן: דורי (גל תורן) הוא כוכב טלוויזיה נטול מסעדה. נמרוד (גורי אלפי) עבד לפס החם של מסעדת "שילה". גם שרה (יעל אלקנה) חוזרת לתמונה אחרי נתק ממושך - אבל רותם סלע כבר איננה. אפשר כמעט לשכוח שהיא הייתה שם מלכתחילה, בין היתר בגלל שאת המקום שלה ממלאה מיה (דנה פרידר), יזמית שנולדה למשפחה עשירה ומשמשת באותה פונקציה, רק בתוספת אינטימיות עם כבוד השף.
תוך זמן לא קצר (כלומר כבר בפרק הראשון מתוך השניים שפתחו את העונה), ברור שדורי עומד לפתוח מקום חדש. כנראה בבניין שווה במיוחד ברוטשילד, כזה שגם רותי ברודו זוממת עליו. הניימדרופינג לברודו איננו מקרי - היא עצמה אמורה להתארח בהמשך העונה, והדליקטסן שלה מצטלם נהדר - והוא ממש לא יוצא דופן. "הטבח" התאהבה בניימדרופינג של סצינת האוכל התל אביבית, ויעידו על כך השפים שרון כהן ומושיקו גמליאלי, או משפיענית הלחם דניאל קיציס, כולם מתארחים בה העונה. במקביל אליהם משתלבים שם טל טלמון, תום אבני, שלמור שטרוזמן ומוטי רייף. אחלה שמות לפוסטר, אבל אירוח-יתר הוא הרבה פעמים סימפטום ראשון של סדרה שמאבדת את המצפן שלה.
הניימדרופינג של "הטבח", המעשי והמילולי, הוא מרכיב משמעותי בשתיים מתכונות הדגל שלה. הראשונה היא העובדה שלא משנה כמה תתרחש במטבח סואן, בסוף הקולינריה היא לא המנה העיקרית שלה. בדיוק כמו "הדוב" האמריקאית, גם כאן הבישולים הם בגדר אמצעי בלבד לעיסוק בנושאים אחרים: שם זה על משפחה, פה זה על גבריות. זה נוכח היטב כבר בסצינת הפתיחה של העונה החדשה, שמתחילה עם ההצלחה הטלוויזיונית של דורי ומסתיימת עם הנישואים הפתוחים של נהג המונית שמגלם דניאל חן. האוכל נועד להגדיר את הקצב, את האווירה, המקבילה הסיפורית של מוזיקת רקע (שממשיכה להתמקד בפלייליסטי "נגה ארז: השראות" ו"גלגלצ כללי"). אין לו משמעות בולטת מעבר לזה.
תכונת הדגל השנייה שמהדהדת דרך הניימדרופינג היא זו שמאפיינת גם את הדמויות, אבל גם את "הטבח" עצמה: הפוזה. זה שמיה ממש מציינת את הדבר בהיכרות שלה עם דורי לא הופכת את זה למשהו שלא בלט מלכתחילה. ואם בעונת הבכורה עוד היו לכך סיבות, בסיבוב הנוכחי קשה ליהנות מ"הטבח" עם כל הפוזה שלה. הדרמה האמיתית הראשונה שעולה כאן מאז 7 באוקטובר, בלי איזושהי מעטפת מלחמה או ניסיון להתכתב עם הכאן ועכשיו, עדיין תקועה בתוך הבועה של אז - אטומה עוד יותר מהבועה התל אביבית שהיא מתנהלת בה.
וכמו הפוזה כך גם ההרס העצמי של דורי, שנוכח ביתר שאת בעונה השנייה: האירועים המסחררים שעוברים עליו בפרק הפתיחה, שם היוצרים מספיקים להרוג את אמא שלו לפני שמישהו נזכר שיש את גורי אלפי בקאסט, אולי מספקים דרמה טובה - אבל הם מנתקים את "הטבח" מאותה קרקע הכרחית עבורה. ובלי קרקע כזאת, דרמה טובה לא יכולה להפוך לסדרת דרמה טובה. מקסימום לטלנובלה, מהנה ככל שתהיה. זאת מלודרמה שיותר הולמת סדרת פריים טיים מסחרית, מאשר איזושהי הברקה אדג'ית שמנצלת כמו שצריך את מרחב התמרון שהלוויין מסדר לה. ואם בהרס עצמי עסקינן, על אף שהעונה החדשה מעלה את רף הציפייה לפרק הבא, "הטבח" עשויה לגלות בקרוב איך נראית מנת יתר של סדרה מתוסרטת. כמו של חומרים אסורים, רק עם אוננות תל אביבית. שמישהו יוציא לה את היד מהמכנסיים.