כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בפרק הראשון
איפה: א' ב-21:15 בכאן 11
המלצת tvbee: לצפות ולבכות
אחרי ההצלחה המפתיעה של "החיים הסודיים של בני 4" - ואם לא בכיתם בסצנה המופלאה של יהב אתם מוזמנים לעבור לכתבה הבאה - האנשים הטובים בכאן 11 החליטו לייבא עוד מסחטת דמעות שתחזיר לכם את האמון באנושות, והפעם - זקנים מתוקים שישברו לכם את הלב. "80 וארבע" בנויה בפורמט דומה ל"החיים הסודיים", כשקבוצת זקנים בדיור מוגן (בתכנית מקפידים להשתמש במילה המקורית "זקנים" ולא בתחליפים המיותרים, וטוב שכך) נפגשים בסביבה מפוקחת עם חבורת ילדים בני ארבע. לאורך שישה שבועות הם יכירו דרך פעילויות משותפות, ילמדו לתקשר ובתקווה יפתחו קשר רגשי משמעותי.
הפרויקט, שכמו רוב הפורמטים בכאן 11 מגיע אלינו מהטלוויזיה הבריטית, מבוסס על כמות נכבדת של מחקרים שהדגימו את ההשפעות החיוביות של מפגש בין ילדים לזקנים, שמסייע בהתפתחות הילדים, תורם למצבם הנפשי של הזקנים ואפילו משפר את מצבם הבריאותי. אבל עם כל הביסוס המדעי והדגשים הטיפוליים בדיוק כמו "החיים הסודיים ", האפקט הכי משמעותי של "80 וארבע" מורגש בתעלות הדמעות של הצופים בבית. זה לא נאמר בציניות, מדובר בתכנית אוהבת אדם שלוחצת על כפתור הרגש בצורה עדינה ואלטרואיסטית, בלי גרם של תחושת ניצול.
מוקד התכנית הוא בלי ספק המשתתפים הזקנים, כאשר העיסוק בילדים ממוקד בהשפעתם על הראשונים. למעשה, אפשר היה לכנות את התכנית "החיים הסודיים של בני 80 והוספנו ילדים כדי שלא יהיה מדכא מדי". הזקנים מתמודדים עם הבעיות הקיומיות של הישורת האחרונה של החיים - הגוף הקורס, הבדידות ואובדן התכלית - והילדים מתפקדים כתרופת פלא למצוקותיהם. בשיחות עם המשתתפים ובאינטראקציות עם הילדים אנחנו לומדים להכיר אותם, נקשרים אליהם ועוברים איתם טלטלות רגשיות עמוקות מתוך הסיטואציות הכי קטנות.
לא קשה למצוא כאב ועצב כשנכנסים לחייהם של הזקנים, והתכנית אכן לא מרחמת או מייפה את המציאות. הקושי ללכת בלי ליפול מקבל תשומת לב משמעותית, כמו גם תחושת הנטישה מהקרובים, הדיכאון שמרחף ברקע וכאמור הבדידות הבלתי נסבלת אותה כולם חווים בדרכם. אם כבר סימנתם את התכנית כבאסה נוראית שאין מצב שתתקרבו אליה, אל דאגה, כי הנה נכנסים בני הארבע לגן המאולתר שנבנה בבית האבות, ואיתם חוזרת לזקנים ולנו שמחת החיים. קטעי המפגש מצולמים וערוכים באותה רגישות ומיומנות שאפיינה את "החיים הסודיים", בעיקר ההתמקדות ברגעים מינוריים וכמעט בלתי נראים והשימוש בהם ליצירת אמפתיה עמוקה אצל הצופה, וגם ללמד אותו משהו על טבע האדם.
זה מתחיל כמובן באכזבות הקטנות. אחרי ההתרגשות הראשונית, הזקנים מתיישבים לפעילות משותפת עם הילדים ונתקלים בקיר של קשב קצר וחוסר עניין. הילדים נוטשים באמצע שיחה, מדברים חלש כך שכבדי השמיעה לא מבינים אותם, ולא נקשרים מיידית כמו שהזקנים היו רוצים. אבל האכזבה הקטנה הזאת היא למעשה תחילתו של קשר אנושי, כי הדחייה מסמנת לנו ולהם שהילדים הם לא סתם צעצוע חמוד אלא אדם אמיתי, ובעיקר הופכת את הקשר שייבנה בהמשך למשמעותי יותר.
השלב הבא הוא טפטוף מדוד של רגעים ממיסים, החיבוק הקטן שמקבל אחד הזקנים בסוף היום הראשון, הצעצוע שזקן אחר הצליח להפעיל וגרם לקבוצת ילדים להתגודד סביבו בהתרגשות, והרגע בו זקנה אחרת מתיישבת במקום ששמרו לה שתי החברות הקטנות שהכירה אתמול. את הפרויקט מלווים שלושה אנשי מקצוע, והתכנית משתמשת בהם בחוכמה כדי לקשור את האירועים הקטנים לסיפור משמעותי ומעמיק. זה לא מרגיש כמו כסות מדעית ריקה, אלא כמו רצון אמיתי ללמד אותנו משהו על חייהם של הזקנים בין התפרצות בכי אחת לשניה. המשמעות של הפחד מנפילה למשל, זה דבר שאנחנו בכלל לא חושבים עליו, ובטח לא על המשמעות הרגשית והמנטלית שלו על חייהם של הזקנים. גם הבדידות שכצפוי מקבלת מקום מרכזי בתכנית, לא נותרת כאוסף סיסמאות אלא ממש נפרטת לגורמים בצורה שעוזרת לנו להבין אותה טוב יותר, להזדהות ולא רק לרחם.
זה אולי הדרך הכי טובה לתאר את אהבת האדם של התכנית, היא יורה בכל התותחים כדי לרגש את הצופה, אבל לא בצורת רחמים ריקים, אלא בחיבור רגשי עמוק. במהלך התכנית אנחנו נלמד להכיר כל זקן וזקן בפני עצמו, וכבר בפרק הראשון כמה מהם הופכים ממקרי בוחן עצובים לאנשים אמיתיים וספציפיים. ישראל הופמן הוא לא רק אלמן בודד שעדיין לא מצא חברים חדשים, פרץ אלוש הוא לא עוד זקן ששוקע לדיכאון קליני, התחלנו כבר להתאהב במי שהם ובפרקים הבאים נכיר גם את סיפוריהם של שאר הזקנים. "80 וארבע" לא מרחמת על המשתתפים או על הצופים, אבל היא מטפלת בהם בעדינות וברגישות שהופכים את החוויה לאותנטית, משמעותית ואופטימית. אהבה וכבוד לבני אדם לא נשמע כמו מתכון לטלוויזיה סוחפת, אבל נראה שב"כאן 11" עלו (בעזרת הבריטים כמובן) על נוסחא שהופכת את האנושי והפשוט לדבר הכי מעניין על המסך.