מאז שפרצה לחיינו בצווחת חזיר שהרעידה את העולם, מראה שחורה איבדה את התנופה המרשימה של ראשית דרכה. העונה שניה היתה מעט מגומגמת, המעבר לנטפליקס הרגיש כמו ניסיון לסחוט יותר מדי מהלימון הזה, ולבסוף בדצמבר האחרון הגיע האינטראקטיבי הסרט מראה שחורה: בנדרסנאץ', הרפתקאות עשה זאת בעצמך שאולי היתה פריצת דרך טכנולוגית, אבל נשארה כפרק מסורבל, ארוך ומשעמם על עקרון הבחירה החופשית. לרגע כבר חששנו שהטכנולוגיה הבאה שאנחנו צריכים זה מכשיר שיבטל סדרות לפני שהן מאבדות את עצמן ליומרה, אבל העונה החמישית של מראה שחורה, שעלתה היום (רביעי) בנטפליקס, מספקת דווקא את הדבר שהתרגלנו לשכוח ממנו בסדרה – טיפה של אופטימיות.
בניגוד לעונות הקודמות שיועדו לקהל הבינלאומי של נטפליקס, העונה החמישית כוללת רק 3 פרקים, חזרה לכמות הפרקים של שתי העונות הראשונות. אפשר ליחס את הצמצום לאנרגיה שנדרשה עבור בנדרסנאץ', אבל המשמעות היא דווקא התפקסות חיובית. צ'ארלי ברוקר, הכותב והאוטר של הסדרה, מצליח למקד כל פרק סביב נושא, סיפור וכמובן, מסר אחד מרכזי. זה עדיין מרגיש דידקטי לפרקים – מה לעשות, צריך לעמוד בערכי המותג – אבל לפחות הפעם זה לא מתמצה באמירה "תפחדו מטכנולוגיה כי היא שורש כל הרוע". אמנם רק שניים מהפרקים באמת מוצלחים, אבל מאחר והם שני שליש מהעונה - אפשר להכריז על העונה החדשה של מראה שחורה כעדיין רלוונטית.
הבחירה הטובה הראשונה היה לוותר טיפה על שאיפות החיזוי היומרניות של ברוקר, שמשכו אותו בעבר לכתוב פרקים על עולמות דיסטופים שלמים שבהם רובוטים רצחניים רודפים אחרי בני אדם. דוגמה לכך אפשר למצוא בפרק "סטרייקינג וייפרס", שמתבסס על טכנולוגיית VR (מציאות מדומה) שרחוקה רק בכמה צעדים מזו של ימינו – סטרייקינג וייפרס הוא משחק מציאות מדומה בסגנון סטריט פייטר שמעבר לחווייה ריאליסטית עבור חוש הראיה והשמיעה, מצרף גם את שאר החושים.
במקום להתעסק בחששות מד"בים קלאסיים, למשל סך הפחדים שאפשר למצוא בסדרת מטריקס, ברוקר מתמקד בחוויה האנושית של מערכות יחסים שונות – יחסי מין, נאמנות ואחווה גברית – ואת מערכת היחסים בין האדם לטכנולוגיה הוא משאיר הפעם כחוט שני, אם לא שלישי או רביעי. המיקוד הרגשי בדמויות, ולא בפחד שלהן, עוזר לפרק לעורר בדיוק את השאלות שברוקר אוהב להעלות אצל הצופים באופן פחות נחרץ ויותר מתוחכם. קאסט השחקנים המצוין, שכולל את אנתוני מאקי (פלקון מהנוקמים) ויאיא עבדול-מאטין השני (בלאק מנטה מאקוומן), מכניס אנושיות באופן מציאותי גם לתוככי המשחק, דבר שתורם לשאלה בנוגע לקו בין מציאות למציאות מדומה.
הפרק "סמית'רינס" לוקח את ההימנעות מחיזוי טכנולוגי למקום רחוק יותר, או בעצם קרוב יותר: הפרק מתרחש ב-2018, ומציג מציאות זהה לחלוטין לזו שלנו. למעשה, על אף ששמות הרשתות החברתיות המופיעות בפרק פקטיבים לחלוטין, קל מאוד לאתר את המקבילות להן במציאות (אובר, פייסבוק וטוויטר). ובדומה לאותו פרק חזיר מיתולוגי, הויתור על הראוותנות המד"בית הופך את הדיון שבליבו – על כוחן הגדול של רשתות חברתיות, אפילו יותר מהרשויות – למוחשי בהרבה.
השחקן אנדרו סקוט (מוריארטי משרלוק והכומר החתיך מפליבג) שוב גונב את ההצגה בתצוגת משחק פנומונלית בתור נהג מונית עם אג'נדה שחוטף עובד של רשת חברתית, וטופר גרייס (אריק ממופע שנות ה-70) מצליח להציג באופן נאמן את דמות היזם-חנון שמקים עסק שמגלגל מיליארדים. מעבר למשחק המצוין, הפרק הזה מצליח להגיד באופן חכם (גם אם גס לרגעים) אמירה על הנושא החרוש בעולם ובאמת יגרום לכם לנוע בחוסר נוחות בפעם הבאה שתרימו את הטלפון בחוסר תשומת לב כדי להציץ בנוטיפיקציה חדשה.
הפספוס הגדול מגיע, בהתאם, בפרק הראוותני ביותר מהשלושה. הליהוק של מיילי סיירוס בתור כוכבת פופ סכרינית שרוצה להשתחרר מכלוב הזהב שלה אמנם מתכתב עם המציאות אבל זה לא מספיק כדי ליצור פרק מעניין. הסיפור במרכז הפרק נעזר בבובה מתקדמת המבוססת על האישיות של הזמרת (תחשבו אמזון אלכסה עם האופי של אריאנה גראנדה) באופן שמנסה להביע ביקורת על תרבות שיווק הפופ המודרנית, אבל מרגיש לרגעים כמו האנה מונטנה עתידני עם קצת יותר קללות. אפילו המוזיקה המדבקת שמוצגת בפרק (בחסות טרנט רזנר מלהקת "ניין אינץ' ניילז") לא מצליחה לחפות על רגעים מוזרים כמו מרדף משטרתי מצועצע, טכנולוגיה מגוחכת לכתיבת שירים ונבלים טלנובלים.
למראה שחורה תמיד היתה נטיה לפטרונות מסוימת, מתוקף היותה תכנית שמתעסקת בסכנות הטכונולוגיה, אבל הפרקים הטובים ביותר שלה היו אלו בהן לא היה נבל מובהק, גם לא הטכנולוגיה עצמה. טכנולוגיה היא לא רעה, או טובה, בדיוק כפי שכלי נשק אינם טובים או רעים. הכל תלוי באופן שבני האדם משתמשים בה, וביננו, גם בני אדם הם לא כל כך שחור או לבן. העונה החדשה של מראה שחורה מחזירה (לפחות בשני שליש ממנה) את הסדרה לכיוון הנכון, מהורהר יותר ופסימי פחות. המבט על העתיד – ודרכו על האנושות בהווה – מפויס יותר, מורכב יותר ומפנה פחות אצבעות מאשימות. אפשר לקרוא לזה מראה אפורה.