הכירו את אליצ'ה, בחורה צעירה בשנות ה-30 לחייה שעובדת בתור עוזרת הפקה ברשת טלוויזיה איטלקית מקומית. היא מתוקה וחריפה ובעיקר שבורת לב, כי לא עבר הרבה זמן מאז שאהבת חייה, קרלו, עזב אותה לטובת אישה אחרת, שהיא גם במקרה העוזרת האישית של המנהל בחברת ההפקה הם עובדים. עכשיו הם מאורסים, מצפים, והיא - לבד.

זו נקודת הפתיחה של "המדריך האסטרולוגי ללבבות שבורים", הסדרה האיטלקית החדשה בנטפליקס. הסדרה, שעונתה הראשונה כוללת שישה פרקים באורך של חצי שעה, היא סיפור קצר על בחורה שמחפשת אהבה ומוצאת את עצמה. ראינו כבר אינספור סדרות כאלה, מי יותר ומי פחות מוצלחת. אז מה שונה הפעם? "המדריך האסטרולוגי ללבבות שבורים" מהולה בתיבול גס של אסטרולוגיה. בנטפליקס השכילו להבין כי הנסיגה של מרקורי ומזל בתולה באופק מאזניים הם הנושאים הכי לוהטים כרגע בקרב בני 14 ועד ארבעים בכל רחבי העולם, שזה גם במקרה בול קהל היעד של סדרה רומנטית קלילה ומטופשת, ולכן החליטו להישען על הטרנד כדי לתת אופי ייחודי לסדרה החדשה באמתחתם.

בפרק הראשון אליצ'ה הרציונלית והצינית פוגשת את טיו, שחקן בשעות היום ומומחה לאסטרולוגיה בשעות הפנאי. היא כמובן בטוחה שמדובר בשטויות גמורות, אך מהר מאוד נשבית בקסמו של טיו ובסוד תורת הכוכבים ומשתמשת בה כדי לנסות ולעשות סדר בחייה ההפוכים. במקביל, הבוס החדש והחתיך שלה, דווידה סרדי, רואה בה את הניצוץ ועוזר לה לפרוח ולהתקדם בעבודה.

מתוך "המדריך האסטרולוגי ללבבות שבורים" (צילום: Netflix, צילום מסך)
אליצ'ה כשהיא עצובה | צילום: Netflix, צילום מסך

לא קשה לשים לב לתמה המרכזית של הסדרה: אליצ'ה היא אמנם גיבורה אישה, אבל היא חיה בעולם של גברים. נכון, זו הייתה יכולה להיות באותה מידה גם בחירה מעצימה ופמיניסטית, אבל כאן מרגיש שאליצ'ה בעיקר כרוכה סביב גברים, נשענת עליהם ומאפשרת להם לסובב את עולמה ולהשפיע על ההערכה העצמית שלה, יותר מאשר שהיא עסוקה בלשבור את תקרת הזכוכית ולנפץ את הפטריארכיה. היא לא התגברה על האקס, היא מחפשת בן זוג חדש, היא מקבלת טיפים מהבסטי החדש וחושקת בבוס החתיך. אוקיי, יש לה גם חברה הכי טובה שמופיעה לא מעט, אבל יתר מערכות היחסים שלה עם נשים - ואין הרבה מהן - פגומות במיוחד.

וכמה שהסיפור של אליצ'ה קלישאתי, ומערכות היחסים שלה עם הסביבה קלישאתיות - כך גם הדרך שבה מועברים לנו הרגשות שלה: תסכול הוא צרחות לנהר שוצף, אהבה היא חיבוק ונשיקה, עצב הוא טישו שמפוזר בכל מקום, בכי ובקבוק יין. נכון, זוהי גם האישיות המוחצנת של אליצ'ה, אבל זו גם שטחיות מובנית. זה מה שהופך את הסדרה לכיפית; זה גם מה שמשאיר אותה באזורי הפיל-גוד ולא לשום דבר יותר מזה. 

וכן, זו נקודה חשובה: למרות כל אלו, ולמרות התזזיתיות והשטחיות, מדובר בסדרה כיפית. היא לא תלמד אתכם דבר חדש על החיים, היא לא תשנה את דרך המחשבה שלכם, לא תישאר איתכם ימים במחשבות - יותר מזה: אתם כנראה תשכחו אותה בדיוק חצי שעה אחרי שתצפו בה. אבל היא בלתי-מזיקה בעליל - וגם זה הישג לא קטן.