לפני שנתיים תורגם לעברית "איך לשנות את דעתך", ספרו הנהדר של הסופר והעיתונאי מייקל פולן (הוצאת פן, בתרגום ירון סיון). פולן, שעד אז התעמק בספריו בתזונה בעולם המערבי, צלל הפעם לעולם מרחיבי התודעה, כלומר סמים פסיכדליים. הפסיכדליים היו פופולריים מאוד בשנות השישים והשבעים עד שהוצאו מהחוק, הוגדרו כמסוכנים וכל המחקרים שנעשו בהם הופסקו. אבל בעשור האחרון הם חוזרים למיינסטרים - גם בזכות תחיית הניו אייג' והרוחניות, שהחזירו אותם ככלי רגשי ותרפויטי מחתרתי, וגם כי חזרו להתעניין בהם מחקרית, באופן רשמי וממוסד יותר. כיום, מסעות רוחניים בעזרת פטריות, אייווסקה, אל.אס.די נערכים ברחבי העולם והארץ. עדיין לא באופן חוקי, אבל עם לגיטימציה די נרחבת.

ספרו של פולן מתאר את ההיסטוריה של החומרים (במעבדה או בכפרים אינדיאנים), את הפוליטיקה שמאחורי האיסור על השימוש בהם ואת חוויותיו שלו עצמו ושל אחרים תחת השפעתם. הספר מרתק ועיבודו לסדרת דוקו לא מפתיע, בטח שלא בנטפליקס שכבר העלתה את "פטריה פנטסטית" ועוד אי אלו תכנים בנושא (כולל פרק של goop, למשל). המשותף לכולם - לא עוד הפחדות מבועתות ואיומים על אנשים שנוסעים להודו שהם עלולים לשוב כדולפין, אלא בחינה מעמיקה ופתוחה של הנושא, לימוד והכרה באופנים הבטוחים שבהם אפשרי לצרוך מרחיבי תודעה, והערך הרב בשימוש בהם.

הסדרה כוללת ארבעה פרקים. הראשון על LSD, השני על פטריות, השלישי על MDMA והרביעי על מסקלין (פיוטה וקקטוסים אחרים). ההיסטוריה של כל החומרים די דומה - הם היו מלאי פוטנציאל טיפולי בהתמכרויות, בפוסט-טראומה, בדיכאון, מה לא. תוצאות המחקרים בהם היו מדהימות ומבטיחות, אבל ברגע שהם זלגו לרחוב התחילו הבעיה. השימוש בהם עורר פאניקה מוסרית, הם תוארו בתקשורת ועל ידי רשויות החוק כחומרים זוללי מוח שיובילו לאירועים פסיכיאטריים בלתי הפיכים, החומרים יצאו מהחוק והמחקרים הופסקו, עד לעשור האחרון שבו מתחילים שוב להיפתח לגבי השימוש בהם באופן טיפולי ובטוח.

MDMA, למשל, נולד בחדר הטיפולים, זלג לרחוב כאקסטזי והוצא מהחוק, וחזר שוב לחדר הטיפולים תחת שמו המקורי. השימוש בו נולד על ידי חוקרים צעירים שחוו את מלחמת וייטנאם או שהגיעו מבתים של ניצולי שואה. הם התנסו בחומר והבינו, אולי בתמימות מסוימת, שאחרי שחשים את האחדות, האהבה והחיבור של אמדי, כבר קשה יותר לעשות דה-הומניזציה לאנשים אחרים ולצאת למלחמות נגדם. שהתקשורת הפתוחה והעמוקה שהחומר מספק יכולה לרפא את יחסיהם של אנשים עם אחרים ועם עצמם ושמדובר בתרופה יקרת ערך שיכולה לעשות המון למען האנושות. כשהוחלט להוציא את החומר מהחוק, הם מספרים, חלקם פשוט פרצו בבכי.

מדובר בדוקו פשוט, כמעט מסורתי. שילוב של ראשים מדברים וחומרי ארכיון, שמהם יש בשפע. תרבות הנגד ההיפית בשנות השישים והשבעים וגם תרבות הרייבים והאקסטזי בשנות השמונים תועדו היטב, גם סטיב ג'ובס ושאר יזמי עמק הסיליקון שלכל אורך שנות השבעים היו על אסיד. מלבד חומרי הארכיון יש גם לא מעט ראיונות עם חוקרים מאותה התקופה, רובם עדיין בחיים (אלברט הופמן, מגלה ה-LSD, מת ב-2008 בגיל 102), כיום הם אסופת פרופסורים קשישים שעדיין נראים די דלוקים רוב הזמן. 

מתוך "איך לשנות את דעתך" (צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור)
אין בעד ונגד. "איך לשנות את דעתך" | צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור

תיאורי הטריפים בסדרה נופלים למלכודת המיושנת של מעבר לאנימציה או פעלולי מצלמה ועיוותי צבעים שמרגישים מעט עצלים. כלומר, חייבים למצוא דרך לתאר בה השפעות פסיכדליות שהיא לא אסופת הקלישאות המיושנת הזאת. אמנם תיאורי טריפים נחשבים לז'אנר בזוי כמעט כמו תיאורי חלומות, אבל דווקא בסדרה הם מעניינים ומעוררי אמפתיה. שחזור טריפ פטריות בפרק השני, של אדם שנרפא בעזרתו מ-OCD, ככל הנראה יביא אתכם לידי דמעות. 

לא מדובר בסדרה מאוזנת, יש לקחת זאת בחשבון. כמו הספר, גם הסדרה היא בעד מרחיבי תודעה. זו סדרה שבאה להמליץ לאנשים על סמים פסיכדליים, אין בה בעד ונגד אלא רק בעד. מדובר בתשדיר שירות לפטריות, פרסומת "כן סם" אחת ארוכה. וזה בסדר, הפחדות היו מספיק לאורך השנים ובאמת מדובר ברפואת העולם החדש. אבל כמו כל תרופה גם היא מגיעה עם רשימת תופעות לוואי וגם אותה אפשר לצרוך באופן לא אחראי. הסדרה לא שמה על זה מספיק דגש.

למרות פגמיה, "איך לשנות את דעתך" מומלצת לצפייה. הפסיכונאוטים חובבי הפסיכדליים יתענגו, הסקרנים אך חוששים יקבלו את כל האישורים להם הם זקוקים והמתנגדים, אולי, כמו שמבטיחה הכותרת, ישנו את דעתם. ובעקבות זאת, מי יודע, גם את תודעתם. יכול מאוד להיות שזה בדיוק מה שהעולם זקוק לו.