לפני כעשר שנים, צעירה אמריקאית בת 18 בשם מארי דיווחה למשטרה על אונס אלים שעברה בדירתה בשעות הבוקר. האנס נכנס דרך דלת ההזזה במרפסת שלה, ולא הותיר אחריו שום עקבות, ראיות או די. אן. איי. בהעדר הוכחות ועם גרסאות מבולבלות מצד הצעירה חסרת הביטחון (שגדלה במשפחות אומנות וחוותה כמה מקרי התעללות שונים במהלך חייה), על מארי הופעל לחץ מהמשטרה - וגם מהקרובים לה - למשוך חזרה ולבטל את התלונה. היא הודתה ששיקרה, וכתוצאה מכך הועמדה לדין. שנתיים לאחר מכן, בצירוף מקרים מבוסס מזל בלבד, שתי שוטרות ממחוזות שונים הצליחו למצוא מספיק דמיון בין שני מקרי אונס נפרדים שהן חקרו כדי ליצור חשד לכך שמדובר באנס סדרתי. והפלא ופלא, הפרטים היו דומים מאוד למה שמארי הזתה בדמיונה, לכאורה. האמת, כמובן, קצת יותר מורכבת.

את הסיפור האמיתי הזה, שפורסם ככתבה זוכת פוליצר ב-2015, לקחו סוזנה גרנט (התסריטאית של ארין ברוקוביץ' ושולחן לחמישה), הסופרת הישראלית-אמריקאית איילת ולדמן ובן זוגה, הסופר מייקל שייבון, והפכו למיני סדרה בנטפליקס, שמגוללת את המקרה כמעט כפי שאירע במציאות.

לא ייאמן היא בוודאי לא הסדרה הראשונה בשנים האחרונות שמבוססת על מקרים של פשע אמיתי, והיא גם בוודאי לא הראשונה לעסוק באונס - אחד הפשעים הכי טעונים ומדוברים של השנים האחרונות. אבל עם גישה ריאליסטית ורצינית לנושא, ובלי בזבוז זמן של מניפולציות אסתטיות או רגשיות, לא ייאמן מצליחה לגעת בכל הנקודות החשובות והרגישות של הסיפור: היחס החברתי, המשטרתי והמשפטי לקורבנות תקיפה מינית וההבדלים המגדריים המהותיים בין נשים לגברים, מבלי להפנות בהכרח אצבע מאשימה ברורה, אלא על ידי תיאור מציאות.

הסדרה מתמקדת בסיפור העלילה עצמו, ומהבחינה הזאת מדובר בסיפור דרמת משטרה קלאסי ומעניין - העבודה המשטרתית, החשדות האנושיים הקטנים שמובילים לקצוות חקירה שהם לעתים מבוי סתום, הפסיכולוגיה מאחורי הרכבת פרופיל פושע סדרתי ועוד. מי שאוהבים דרמות פשע ומשטרה יהנו מלא ייאמן בלי שום קשר לכך שהיא עוסקת באונס. לא מזיק גם שקאסט השחקניות הראשיות נפלא. את החוקרות מגלמות מריט וויבר (שאולי מוכרת לכם כדניס מהמתים המהלכים או כמארי מחסרי אלוהים) וטוני קולט (שאולי מוכרת לכם מהיותה טוני קולט). את מארי מגלמת קייטלין דיוור שהרשימה לאחרונה בתפקיד ראשי בחורשות את הלילה ודניאל מקדונלד (פאטי קייקס, Skin)

ובכל זאת, למרות שעברו כמעט עשר שנים מאז התרחשו האירועים האמיתיים, אי אפשר לנתק את לא ייאמן מרוח התקופה של 2019, ומדובר במשימה לא פשוטה בכלל. כלומר, להיכנס לתוך הקלחת של הדיונים הקשים בתרבות האונס ובתלונות שווא אחרי אירועי החודשים האחרונים עם סדרת דרמה שעוסקת בדיוק בזה. לא ייאמן, למזלם של הצופים, עושה את זה בדרך הכי חכמה שאפשר - היא מראה אירועים מציאותיים ושגרתיים מחיי היומיום שנאספים יחד לתמונה כוללת, וכל אחד רשאי לפרש אותם על פי רצונו והבנתו.

לא ייאמן (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
משחק משובח - טוני קולט (מימין) ומריט וויבר | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

מה זה כולל, למשל? התנהגויות מגדריות נפוצות שמשולבות בסיפור כבדרך אגב, אבל ברור שיש להן משמעות גדולה: נשים שמתנצלות ללא הרף למרות שלא עשו דבר רע או בן זוג של אחת הנאנסות שמסגביר באגרסיביות לחוקרת משטרתית את התפקיד שלה, כי הוא מתמטיקאי והגיע חמוש בנתונים סטטיסטיים. באחת הסצנות, החוקרות מגיעות לראיין נאנסת נוספת, וכשהן יוצאות מהרכב, שתיהן עם תגי משטרה שנראים בבירור על החגורות שלהן, נער קולג' עובר מולן, בוחן אותן במבט מעורר בחילה וקורא להן "ליידיז". הן עונות לו בקרירות ומחליפות ביניהן גלגול עיניים מלא משמעות.

בסצנה נוספת, אחת מהן יושבת בדיינר וקוראת ספר שנמכר בדארק ווב ועוזר לאנסים להעלים ראיות, כשגבר מבוגר שיושב לצדה מסתכל עליה באותו מבט חרמן ופולשני, ואז ממשיך לעשות זאת כשנכנסות לדיינר חבורה של צעירות. אלה רק מעט דוגמאות כיוון שכמעט כל דיאלוג או אינטראקציה בין גברים לנשים בסדרה, בין אם מדובר בקולגות או בבני הזוג של החוקרות, טעון במשמעויות. ולא, זו ממש לא סדרה שונאת גברים, היא פשוט מציגה באופן נאמן דיו את האווירה הכללית והמלחמה היומיומית של נשים למצוא חן, להגן על עצמן ולהילקח ברצינות. את הפער בין החוויה האישית שלהן עם אונס ותקיפה מינית לבין חוסר הידע בנושא מצד הגברים שמסביבן הן צריכות לגשר כל הזמן.

כאמור, לא ייאמן היא סדרה די מציאותית. וככזאת, היא לא מציירת את כל הגברים כמפלצות או את כל הנשים כקורבנות. היא מראה גם את הניסיונות לגשר על פערי החוויה ופערי האמפתיה, והיא עושה עבודה מעולה בהצגת פוליטיקה מגדרית יומיומית, ובתיאור של השפעתה על העבודה המקצועית שנעשית בחקירת פשעי מין, כולל כל המחדלים הקטנים והלא מכוונים, והדעות המוקדמות שכולנו ניגשים איתן לנושא, גם אם הן לא לגמרי מודעות. זה אמנם סיפור ספציפי (והוא אפילו לא מייצג את סוגי האונס הנפוצים יותר סטטיסטית כמו אונס בדייט או תקיפה מינית על ידי קרוב), אבל הוא מצליח להגיד את כל מה שצריך לומר על תרבות האונס באופן פשוט, ישיר, לא מתחכם ולא דרמטי יתר על המידה. בשלב הזה, עם המניפולציות האידיאולוגיות שמופעלות עלינו מכל כיוון אפשרי, זה מרענן לגמרי לראות סדרה שפשוט מביטה למציאות בעיניים.