בשנים האחרונות נטפליקס ראתה לא מעט הצלחות עם ז'אנר הזומבים, במיוחד בסרטים וסדרות שהגיעו מדרום קוריאה, כמו "כולנו מתים" (שתקבל עונה שנייה), "ממלכת הזומבים" ו"בחיים". כל אלה הוכיחו לענקית הסטרימינג ששווה להשקיע בזומבים קוריאנים, וכצפוי, נטפליקס ממשיכה לייצר תכנים שמככבים בהם מתים-חיים צמאי דם. אלא שהכותר החדש בז'אנר הוא לא סרט או סדרה עלילתית, אלא תוכנית ריאליטי - "לשרוד בזומביוורס". כן, קראתם נכון, ואם תהיתם האם ואיך זומבים יכולים להשתלב בתוכנית ריאליטי - אז נגיד מראש שהתשובה מורכבת. דבר אחד בטוח: מדובר באחת מתוכניות הריאליטי היותר מטורללות ומקוריות שעלו לנטפליקס לאחרונה.

"לשרוד בזומביוורס" ממוקמת בסיאול והיא עוקבת אחרי קבוצה של כוכבים מקומיים (ביניהם קומיקאים, יוטיוברים, שחקן בייסבול, כוכבת פופ יפנית והשחקנית לי סי-יונג מהסדרה הפופולרית "כמו בבית"), שמוזמנים לצילומים של תוכנית ריאליטי היכרויות - אלא שאז פורצת מגפת זומבים. המשתתפים נאלצים לצלוח משימות שונות ומשונות בזמן שהם מוקפים זומבים שעלולים "לנשוך" אותם ולהוציא אותם מהמשחק. ראוי לציין לטובה את צוות האיפור המוכשר שעבד על הסט של "כולנו מתים", ואחראי לאיפור המוצלח במיוחד של ה"זומבים". אגב, אותם זומבים עברו גם הכשרה אצל הכוריאוגרפים שאחראיים על "ממלכת הזומבים", כך שאין ספק שכל מה שקורה ב"לשרוד בזומביוורס" נראה ממש אמיתי ומוחשי, כמו בסרט אימה – וזה כולל דם, איברים קטועים וקרביים. אבל זו גם הסיבה שכל העניין גורם לבלבול בזמן הצפייה.

מהרגע הראשון עולות לא מעט שואלות: כמה מהמתרחש אמיתי וכמה מתוסרט? האם המשתתפים משחקים, או שהתגובות שלהם אותנטיות? מה קורה כשהם "ננשכים"? האם עושים קאט, מאפרים אותם ומלמדים אותם להתנהג כמו זומבים? האם המשתתפים באמת לא יודעים מה עומד לקרות? ולמה הם בכלל הסכימו להשתתף (בהתחשב בכך שאין פרס כספי שמחכה להם בסיום)?

אז נראה שהתשובה לשאלה הראשונה – והמשמעותית מביניהן - היא שהמשימות כתובות מראש, והסביבה שבה הכל מתרחש מבוימת ומאורגנת גם היא מראש, אם כי נראה שהתגובות של המשתתפים בתוך הסיטואציות הן אותנטיות, ושהם לא ממש יודעים מה תהיה המשימה הבאה ומה מצפה להם בהמשך. כשחושבים על זה, זה לא שונה מהמצב בתוכניות ריאליטי אחרות, שרובן מתוסרטות חלקית – אבל הן פשוט מצליחות להסוות את זה יותר טוב. "לשרוד בזומביוורס" לא בדיוק יכולה להסוות את הצדדים המתוסרטים שלה, מהסיבות הברורות. אז אין ספק שהמשתתפים יודעים שהם חלק ממשחק - אבל הם מתמסרים אליו מכל הלב, והתגובות שלהם למתרחש נראות אמינות.

כאן המקום גם לענות בהרחבה על השאלה "האם ואיך זומבים יכולים להשתלב בתוכנית ריאליטי?". התשובה היא כן ולא - בעיקר כי היא תלויה בצופה והיכולת שלו להתמסר לקונספט, על אף הביזאריות שלו. כלומר, אם תתמסרו ל"לשרוד בזומביוורס", תוכלו להנות מריאליטי מקורי, משוגע, מבדר וקורע - אבל זה יצריך מכם לנהוג כמו המשתתפים עצמם: מצד אחד לדעת שזה משחק, ומצד שני לזרום עם זה כאילו זה אמיתי. בסופו של דבר, אנחנו משהים את הטלת הספק גם כשאנחנו צופים בסרט בדיוני, ומצליחים להנות ממנו על אף שאנו יודעים שמדובר בסיפור בדוי – למשל כשאנחנו צופים בסרט אימה וצועקים על המסך "אל תלכי לשם!", למרות שאנחנו יודעים שהשחקנית תשרוד.

מתוך "לשרוד בזומביוורס" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
מתוך "לשרוד בזומביוורס" | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

"לשרוד בזומביוורס" מצליחה להיות מותחת ומפתיעה, בעיקר בזכות הפקה בסדר גודל מרשים במיוחד, מה שעוזר להפוך את הצפייה לחוויה של ממש. אבל למרות שהתוכנית הזו מדממת ומקפיצה כמו סרט אימה, הרגעים הכי טובים שלה הם דווקא כשהיא - ובעיקר המשתתפים שלה - לא לוקחים אותה ברצינות רבה מדי, מה שמוביל לרגעים קורעים מצחוק. הטון ההומוריסטי של התוכנית מורגש לא רק בין המשתתפים עצמם, אלא גם בהערות משעשעות שמופיעות על המסך לכל אורך התוכנית.

הדבר המאתגר ביותר ב"לשרוד בזומביוורס" הוא ככל הנראה האורך שלה - כ-50-60 דקות לכל פרק (ושמונה פרקים סך הכל). זה לגמרי ארוך מדי, והחיסרון הזה מורגש במיוחד כשיש משימות פחות מעניינות, שנמתחות כמו מסטיק על פני פרקים שלמים. למרות הקושי הזה, בשורה התחתונה מדובר בתוכנית ריאליטי סופר מבדרת ומאוד מקורית, שמתאימה בעיקר למי שאוהב זומבים, ואת הביזאריות המקסימה של התוכן הקוריאני.