לאמריקאים יש את היקום הקולנועי של מארוול, לישראלים יש את היקום הטלוויזיוני של דינה סנדרסון ויובל שפרמן. "טיטו ורוחו", הסדרה החדשה שלהם ב-HOT, הייתה קרובה מאוד להיות משהו שכמעט ולא רואים כאן - ספין-אוף מפורש ליצירה מצליחה - אבל בסוף היא יותר כמו אחותה החורגת, או ממשיכתה הרוחנית בלבד, של "אורי ואלה" הנפלאה. הקשר בין שתיהן גדול מדמות ספציפית, ומתבטא גם ברוח המפקד (ובמפקדים עצמם) מאחורי הקלעים. ומי שיתבונן היטב בפוסטר ימצא שם, בפינה השמאלית, את אותם אורי ואלה עם אותה מטריה באותה צעדה סגרירית. אפשר לקרוא לזה המולטיוורס של טלוויזיית העילית הישראלית.

"טיטו ורוחו", שנקראה בראשית דרכה "הברווזון המכוער", היא הסיפור של טיטו - הכינוי שניתן כאן לצוקי (סליחה, "צורעד"), השף בגילומו של פבלו רוזנברג מ"אורי ואלה", שם הזמר הוכיח שיכולות המשחק שלו לא נופלות מאלה של סנדרסון או של שלמה בראבא. על פניו מדובר כמעט באותו צוקי, רק שכאן פתאום יש לו בת זוג הריונית בשם עדן (מגי אזרזר) וגרושה דיכאונית בשם סמדר (שרה וינו-אלעד). אורי ואלה עצמם, או כל שחקן אחר שהופיע במקור ההוא, אינם. במקומם יש את שמוליק רוזנברג (נון-אקטור ואחיו של פבלו בחיים האמיתיים) בתור אחיו בסדרה, וגם הופעות אורח היסטריות של דובר קוסאשווילי, אורי גבריאל, סיגל שחמון, יניב ביטון, עינת שרוף (!), ג'קי אזולאי (!!) ורינה מצליח (!!!).

על אף השם שממסגר אותה כסיפור של אחים, והקיק הארגנטינאי שנוכח בפרקים הראשונים (חלקם נשלחו מראש לביקורת, והסדרה נפתחת עם "תוכן עניינים" חריג בנוף שמבטיח שתסתיים אחרי תשעה פרקים), הסיפור העיקרי שמניע את "טיטו ורוחו" בראשיתה הוא דווקא הנשים: הפרולוג המופתי של הסדרה סובב סביב ניסיון ההתאבדות של סמדר, מעין גרסת בשר ודם ל"עצב" המצוירת מ"הקול בראש", ובהמשך אי אפשר להתעלם מההתנגשות בין הדיכאון שלה לסופת הטורנדו שהיא עדן, מושא הבגידה והנוכחית של צוקי. מגי אזרזר, כיאה למגי אזרזר, נותנת כאן 250% כולל הומאז' טלוויזיוני נוסף לחתונה המשוגעת של עצמה. וינו-אלעד, בהתאם לדרישות התפקיד, נותנת 40% בלחץ. המפגש ביניהן מרהיב, מסחרר, מלוהק כראוי ומשוחק מושלם. שיר של אש ושל קרח. 

"טיטו ורוחו" (צילום: HOT)
נותנת 250%. מגי אזרזר ופבלו רוזנברג ב"טיטו ורוחו" | צילום: HOT

מספיק לצפות בעשר הדקות הראשונות של "טיטו ורוחו" בשביל להבין עד כמה אזרזר מגלמת כאן - כהרגלה - טורנדו אנושי. אלה עשר דקות עם כמות תוכן, מלל ודרמות שהיו יכולות לפרנס גם עשרה פרקים. ואפילו אם צוקי עצמו מתקשה לאזן בינה לבין הבוץ הטובעני של סמדר, בטח כשזו עוברת לגור איתם (וממשיכה לפגוע בעצמה), לצופים אין בעיה. בפרק מתקדם יותר, כשצוקי מדבר על קשייו עם הפרטנר המנומנם לפורמט קולינרי טלוויזיוני, הוא מסביר ש"בלי האנקדוטות שלי, בלי הצחוקים שלי, זו תוכנית על איש בקונטרה? לא. זו תוכנית על איש שיושב ושותק, אז זו לא תוכנית וזה לא מעניין". הוא צודק לחלוטין, וסנדרסון ושפרמן (ועפר סקר, שותפם ליצירת "אורי ואלה" שמסייע גם כאן לתסריט) מיישמים את זה. 

לעיתים, "טיטו ורוחו" מרגישה מעט יותר מוזרה או אדג'ית מ"אורי ואלה" - באחד הפרקים, וסליחה על הספוילר הנוסף, יש אפילו חפיפה של ממש עם "הקללה" מבית ניית'ן פילדר - וזה נאמר בקטע הכי טוב שיש. הרי כבר בטוח להכתיר את אחותה הגדולה כקלאסיקה מודרנית, ונראה שזה מה שמחכה גם לה. בטח כשבמורד הדרך סביר שהפוקוס יוסט לכיוון האחים רוזנברג שבכותרת: פבלו אדיר בדיוק כמו אז, ושמוליק מסתמן כתגלית של ממש. ואם אפשר להזכיר לרגע את ההווה, השילוב של הסדרה בין האופטימיות לדיכאון הוא התרופה הטלוויזיונית האידיאלית לימים אלה. הרבה סדרות מתקשות לאזן בין מתיקות למרירות, אבל סנדרסון ושפרמן (שמאז הפקת המקור הפכו לזוג) עשו את זה. כלומר, הם עשו את זה כבר לפני שבע שנים. עכשיו הם עשו את זה פעם נוספת.