"מסלול החיים שלי היה בקלות יכול לקחת אותי למקום של מיה דגן: כוכבת מחזמר מצליח, פרס אופיר על השחקנית הטובה ביותר. מיה דגן היא שילוב בין אצילות לפראות, בין אומץ לרגישות, ואני כל כך שמחה שאנחנו יוצאות למסע הזה יחד".
לצופית גרנט יש תכנית חדשה, "קפיצה למחר" שמה. כל שבוע היא פוגשת מפורסם אחר ובעזרת צוות מאפרים מיומן גורמת לו להיראות כמו איש זקן, לכאורה מספקת לו הצצה לחייו בעוד כמה עשרות שנים. למעשה, כפי שהציטוט לעיל מעיד בשילוב של מלודרמטיות משתפכת ומידה של נרקיסיזם, האיפור הוא רק תירוץ למסע שהם יעברו ברכבת ההרים המטלטלת העונה לשם צופית גרנט.
שלא תטעו, במהלך התכנית לא נערך שום מסע לעתיד כי הכוח המניע אותה הוא לא הפורמט, אלא האישה החד פעמית שנושאת אותו על גבה. התכנית מתנהלת כך: בתחילה צופית לוקחת את האורח לשיחה קצרה, שם היא מאבחנת את הבעיה המהותית של חייו, זו שבה היא הולכת לנבור בכל כוחה במהלך היום.
במפגש עם מיה דגן לדוגמה, עוד לפני שנמרחו שכבות המייקאפ, צופית כבר מתפייטת: "תחת מעטה הזוהר וההצלחה, אני מזהה בה משהו סדוק, משהו לא שלם, חוסר ביטחון שהיא מקיפה בשריון של הומור, ומערכת יחסים עם אמא, שתלווה אותנו כל היום. המסע שלנו לעתיד הוא המסע שלה אל אמא". לא הבנתי בדיוק מה זה אומר אבל ברור שעד סוף התכנית, מיה, אמא שלה, והיחסים שלהן, יעברו יישור מעמיק תחת מכבש הלחצים של צופית.
אחרי שהאורחים מסיימים את תהליך האיפור המורכב, מגיע שלב החשיפה. לא החשיפה בפניהם אלא בפני צופית הנדהמת. עוד לפני שראו איך הם נראים בעצמם, צופית נכנסת לחדר ומצווחת בתדהמה, פורצת בצחוק חסר שליטה ומקפצת בהתרגשות. בהמשך היא תרשה להם להסתכל במראה, תשאל אותם שאלות על החיים שלהם "היום" בעתיד אליו קפצנו, ותיקח אותם ליום כיף שתכננה במיוחד בשבילם.
כל אורח מקבל את המחר שצופית חלמה בשבילו, בין אם הוא קשור אליו או פרי דמיונה בלבד. את לוסי אהריש היא לקחה לכנסת והסבירה לה שהיא נולדה להיות מנהיגה, לגיל ריבה היא דמיינה משרד יחסי ציבור חוצה יבשות ולמוטי רייף היא סידרה מותג אופנה בינלאומי (רעיון שהוא דחה על הסף, אחרי שהצהיר באינספור ראיונות שאינו מעוניין במותג אופנה). צופית לא מכניסה למרואיינים שלה מילים לפה, אבל היא כן אומרת להם מה הם מרגישים באמת. בכלל, האורחים בתכנית אינם ממש מרואיינים, הם בעצם מטופלים של צופית, וצופית היא מטפלת מאוד אינטנסיבית ויעילה.
מיה דגן, בהיותה שחקנית בנשמתה, היא המטופלת הכי נוחה. היא צוללת לתוך החוויה בעיניים עצומות, כחומר ביד היוצר. כשצופית אומרת לה מה להרגיש, היא מרגישה. כשצופית אומרת לה מה היא צריכה ללמוד ולהבין, היא מפנימה (או לפחות עושה פרצוף של הפנמה). מטופלים שלא מתמסרים בקלות, מקבלים טיפול פחות עדין, ועומדים מול שיטות חקירה שראוי לאנשי השב"כ לאמץ. אם היא לא מקבלת את התשובה שהיא רוצה, היא תשאל שוב ושוב את אותה שאלה בטון אסרטיבי. היא יודעת מה אתה מסתיר והיא מתכוונת להוציא את זה ממך, גם אם אתה עוד לא ממש יודע במה מדובר.
כשגיל ריבה עונה לשאלותיה בצורה חדה ובטוחה היא משנה פתאום פאזה, תופסת את ידו ומתחילה לצוות עליו: "ששששש... תנשום שנייה. אני שואלת ואתה עונה, אני שואלת ואתה עונה. די, שנייה". גיל המבולבל שואל, "לא לענות כאילו?", וצופית ממשיכה, "לא, תנשום שנייה, אני באמת... אני צריכה שאתה תנשום". בנסיעה חזרה אנחנו כבר רואים את גיל ריבה מהורהר, מצונף בכיסאו בשתיקה מדוכדכת. צופית אומרת שנראה לה שעבר עליו משהו שם בחדר, ואני מאשר: כן, בהחלט עבר עליו משהו, צופית גרנט עברה עליו.
זה סוד הקסם של הסדרה - צופית גרנט נמצאת איתך יום שלם, ופשוט מפצחת אותך נפשית. אולי לא מעניין אותנו לשמוע על הרגשות של מיה דגן וגיל ריבה, אבל צופית חופרת כל כך עמוק ובכזו עוצמה, שהיא מצליחה לדלות אפילו ממרואיינים ותיקים כדגן וריבה אוצרות חושפניים ואישיים. היא לא סתם חוקרת ומאבחנת את מטופליה, היא מסתערת עליהם בחמת זעם נרגשת, צורחת, מתחננת, תוקפת ומחבקת, מנסה בכל כוחה לשאוב כל חלקיק רגש חבוי.
החוקרת גרנט לא מנסה להוציא הודאה בפשע, מה שהיא מחפשת זה את הטראומה שתפתור את הכל. הכל קשור תמיד באמא ואבא, הכל תמיד נובע מטראומת ילדות. האמת מסתתרת עמוק עמוק בקופסת הנפש האטומה, וצריך לנפץ כדי להגיע לאותו סוד נסתר. בן אדם לא יכול להיות סתם שמוק, נרקיסיסט או חסר ביטחון, חייב להיות פתרון הגיוני לחידה של הנפש, חייב להיות איזה זיכרון מודחק שהוא המפתח לכל, וצופית הולכת למצוא אותו.
היא עצמה עברה כידוע ילדות קשה במידה שאני לא יכול לדמיין, ואין ספק שרגעים משמעותיים בילדות יכולים לעצב דפוסי התנהגות לכל החיים, אבל האובססיה הפרוידיאנית לטראומה הופכת את המטופלים שלה לשיקוף של עצמה. הסיפור שלהם תמיד יהיה מראה לסיפור שלה, ולא במקרה אחד הרגעים החזקים עד כה בתכנית היה הרגע בו סיפרה למיה דגן על ילדותה. הרגע הזה הראה גם מי האדם שבאמת מעניין את צופית, ומי האשה שבאמת מעניינת אותנו הצופים, ובצדק: צופית עצמה כמובן.
ב"קפיצה למחר" אנחנו לא באים לראות שום מסע לעתיד, או לשמוע על הלבטים המורכבים של איזה סלב נשכח. אנחנו באים לראות את צופית מפצחת נפשית את המרואיין המתוקשר שלה. אנחנו באים לראות את צופית מתרגשת, בוכה, מתרתחת, מתמוגגת ופורצת בצחוק מוטרף. הפורמט המוזר הוא רק כר לאחת התופעות המרתקות, העוצמתיות והמבעיתות על המסך: המופע של צופית גרנט.
tvbee בפייסבוק