היה הייתה שנת 2011. דמיינו עולם שבו אין נטפליקס, כולם מסתובבים בכיסם עם אייפון 4 ולינוי אשרם בדיוק חגגה בת מצווה. באותה שנה גם יצא סרט בשם "קפטן אמריקה", עם שחקן סמי-אנונימי בשם כריס אוונס. אורכו היה 124 דקות, כלומר טיפונת יותר משעתיים.
עשור עבר. דור חדש הספיק להיוולד, אייפון 4 התחלף באייפון 12 ולינוי אשרם כבר אלופה אולימפית. אל תוך המציאות הזאת אולפני מארוול החליטו להוציא סדרה חדשה בשם "מה אם...?", אנתולוגיה מצוירת שמתארת את מאורעות הסרטים ביקום הקולנועי של מארוול, בתוספת שינוי של אירוע מפתח אחד שהוביל להתפתחות עניינים אחרת לחלוטין.
>> עוד לא צפיתם? כל מה שצריך לדעת לפני "מה אם"
>> מארוול, פיקסאר ו"האנטומיה": מדריך ההמלצות המלא לדיסני+
הפרק הראשון של "מה אם...?" (שלא משודרת בישראל כרגע), עוסק בשאלה מעניינת: מה היה קורה אם באותו "קפטן אמריקה", במקום לתת את נסיוב חייל העל לסטיב רוג'רס, הוא היה מוזרק לסוכנת פגי קרטר? מכיוון שאנחנו אנשים חיוביים מבסיסנו, חשבנו שעדיף להתחיל בדברים הטובים. איזה כיף שבאולפני מארוול, אחרי שנתיים קשות של בצורת, מצליחים להביא לנו סדרה חדשה אחת לחודש-חודשיים. לא היה צריך לחכות כמעט בכלל מאז סיומה של "לוקי", הרצף וההתלהבות נשמרו. שאפו. ושימו לב, מעתה יופיעו ספוילרים לפרק הראשון, ל"הנוקמים: סוף המשחק", ול"לוקי", אז קראו בזהירות.
ועכשיו, אחרי שהוצאנו את זה מהסיסטם: מישהו מוכן להסביר מה הקשר בין זה לבין מה שאנחנו מכירים ממארוול ומהתכנים שלהם עד היום? איפה ההומור? איפה החן שכל כך אופייני לפרויקטים שלהם? מדובר בסדרה שלוקחת את עצמה הרבה יותר מדי ברצינות, ולא קרובה למה שאנחנו מכירים מהמותג. בפרק, שאורכו 30 דקות, אמורה להידחק כל עלילת "קפטן אמריקה" - עלילה באורך של שעתיים - והתוצאה היא גיבוב של אירועים וקלישאות חסרות כל רגש או חיבור לצופה. כל רבע השעה הראשונה היא, בגדול, "הנה דברים טובים קורים!" ו"גם בנות יכולות להרביץ!", ורבע השעה שמגיעה אחריה היא אוסף של איסטר אגס למעריצים קשוחים, מלא מלא מכות ותמנון ענק אחד. בשלב מסוים בפרק נשאלת קרטר "מה התכנית?". היא עונה: "מי צריך תכנית? יש לנו מגן". וכך בדיוק מרגיש כל הפרק הראשון של "מה אם...?". אין תכנית, לא חשבנו על זה מספיק. בואו נלך להרביץ. ספוילר: זה לא עובד.
האנימציה של "מה אם...?" יפה אך מיושנת, ריבוי הדמויות בה מבלבל, והתוצאה הכללית מרגישה הרבה יותר כמו אמנות מעריצים שהלכה צעד אחד רחוק מדי מאשר תוצר רשמי של היקום הקולנועי. העובדה שבחרו להתעסק בעלילות שהיו קשורות לעולם הבדיוני בפעם האחרונה לפני עשור היא בחירה לא ברורה, והתוצאה לא רלוונטית ותמוהה. למה שנבחר לראות תשעה פרקים שמלאים בדברים שהיו יכולים לקרות אבל לא קרו בסוף, ויש להם אפס השפעה על המשך היקום הקולנועי של מארוול? למה שנחזור לעולם שבו אבן אינסוף היא ביג דיל, כשאנחנו יודעים שיש עשרות שפשוט מונחות במגירה של פקידי ה-TVA? למה שנרצה לשמוע שוב על הריקוד של פגי וסטיב, כשאנחנו יודעים שהוא חזר בזמן כדי להיות איתה והם חיו באושר ואושר? למה זה רלוונטי לחיינו באיזושהי צורה?
ועוד דבר. על הבחירה לקחת סיפור סופר גברי (שאגב, לא עובר את מבחן בכדל), ולהפוך אותו לסיפור של גיבורה אישה, אנחנו יכולים לדבר עד מחר ולנתח האם זה רעיון מיותר או הדבר המודע והפמיניסטי לעשות. אבל לקחת סיפור על גבר בעולם של גיבורים גבריים, להחליף אותו בגיבורה אישה, להעניק לה כוחות על ואפילו להתייחס לשוביניזם ולמיזוגניה בפרק עצמו... ואז לתת לאותו גבר (שכעת איננו הגיבור) שריון פלדה עצום שגורם לו להרביץ ממש ממש חזק, אפילו יותר ממנה? תגידו, אתם התייעצתם עם מישהו לפני שהחלטתם להוציא את הפרק הזה לפועל? זה לא פמיניזם, זה ההפך מזה. זה לעשות צחוק מהמאבק לשוויון. זה ציני, מגוכח ומרתיח את הדם.
"מה אם...?" היא נפילה חופשית. זה היה יכול להיות רעיון טוב בתיאוריה, אם היה מדובר בפרק אחד בתוך סדרה ארוכה יותר - כמו שעשו באינספור סדרות בעבר. אבל זה ממש לא מחזיק סדרה שלמה (ועל אחת כמה וכמה לא סדרה שיש לה יותר מאשר עונה אחת). מארוול, אנחנו יודעים שאתם לא קוראים את זה, ובכל זאת: אתם עושים את השטיק שלכם מעולה. באמת. ולמרות שאנחנו אוהבים את המוכר והטוב, אנחנו גם מעריכים את הניסיון לעשות קצת דברים אחרים (ו"וונדה-ויז'ן" היא דוגמה מצוינת ליציאה מהקופסה במובן הכי טוב של המילה). אבל הפעם הגזמתם. זו סדרה שאולי תשמח אחוז וחצי ממעריצי מארוול, אלו השרופים ביותר - שלא רק שראו את כל הסרטים כמה וכמה פעמים, אלא גם צפו בכל הסדרות וקראו חלק נרחב מהקומיקסים. זו ממש לא סדרה שמתאימה ל-98 וחצי האחוזים הנוספים.