כבר כשנפתחת סדרת התעודה של קן ברנס ולין נוביק על מלחמת וייטנאם (ונקראת פשוט מלחמת וייטנאם), אפשר לזהות שמדובר במשהו יוצא דופן. הדקות הראשונות של הפרק הראשון מציגות קטעי וידאו מקוריים של רגעים מפורסמים - או ידועים לשמצה, אם תרצו - במהלך המלחמה, והם מנוגנים לאחור, על רקע מוזיקה מקורית של טרנט רזנור וקריינות מלאת פאתוס. זה אולי נשמע כמו מניפולציות עריכה בומבסטיות, אבל במקרה הזה נעשה בהן שימוש נכון, וחשוב מכך - הכרחי.
מלחמת וייטנאם לא תגרום לכם לחשוב רק על המלחמה שמתוארת בה, אלא על המרחק ביניכם לבין כל מלחמה שמתחוללת בעולם ברגע זה. הכוונה אינה למי מהצופים שיצא להם להיות בשדה הקרב. את החוויה שלהם רק הם יוכלו לתאר, אבל מי שמעולם לא היה בלב לבה של מלחמה, יבין מהר מאוד אל תוך הצפייה הלא פשוטה במלחמת וייטנאם שהוא לא מבין כלום. לא מדובר כאן בשיעור היסטוריה יבש, אלא בניסיון אמיתי לתפוס את האווירה הפסיכולוגית של המלחמה, או לפחות להבין שאין לנו כלים אמיתיים לדמיין כמה היא אפלה, טראומטית ומבלבלת היא עבור האנשים שלוקחים בה חלק.
מדובר בסדרת דוקו מפורטת במיוחד - בנטפליקס תמצאו את הגרסה המלאה שלה שאורכת כ-17 שעות ובימי שבת בכאן 11 את הגרסה הערוכה - עשר שעות סך הכל. המטרה שלה ברורה - לספר כמה שיותר על מלחמת וייטנאם. במהלך עשרת פרקי מלחמת וייטנאם, מתוארים בפרטי פרטים כל המהלכים הקטנים והגדולים, אי ההבנות וההחלטות הפזיזות שהצטברו והובילו את ארה"ב להיכנס לתוך אחד המאבקים הקשים בהיסטוריה שלה, שגרם לאינספור מתחים ומשבר של ממש בתוך החברה האמריקאית, גם אצל מי שנשאר בבית.
אבל מלחמת וייטנאם לא מסתפקת בתיאור המציאות. היא מביאה עדויות של אמריקאים, כמו גם וייטנאמים, שחוו את הימים האלה, וכל אחד ואחת מהם חושפים את נקודת המבט שלהם - אז והיום. התוצאה היא שמלחמת וייטנאם היא סדרה ביקורתית ואמפתית בו זמנית. היא מבקרת את כל מקבלי ההחלטות, מהפוליטיקאים ועד לאזרחים, אבל גם מבינה ללבם. מלחמת וייטנאם לא הותירה צלקת רק אצל מי שחווה אותה ממש על בשרו, ראה את הגופות הנערמות ובילה לילות בחרדה לחייו מבלי לדעת בכלל על מה הוא נלחם. היא גרמה לכמה דורות של פוליטיקאים להטיל ספק בהחלטות של עצמם ומשם - גם במניעים שלהם.
פיסת ההיסטוריה הזאת מלאה באנשים עם כוונות טובות שלקחו פניות לא נכונות, בעיקר מתוך חוסר הבנה מספק של התמונה. היא חושפת הרבה מהבעייתיות שבהתערבות המערבית בסכסוכים שאין לנו את הכלים האידאולוגיים להבין אותם. אחד החיילים האמריקאים בסדרה מודה בפה מלא: "שנאתי את הוייאטנמים ופחדתי מהם. ככל שהפחד גבר, כך גם השנאה".
הסדרה מזגזגת כל הזמן בין שני המוקדים האלה. היא מתארת בתשומת לב קפדנית את המלחמה כולה - כל מהלך, כל הקצנה, כל טעות, הפצצה, קרב, החלטה שהונחתה מלמעלה או לוחמת גרילה של האזרחים הוויאטנמים. בין לבין, היא עוקבת אחר הלך הרוח בארה"ב עצמה. המפגינים הפציפיסטיים, הציבור שאיבד אמון בשלטון והמתחים הבין גזעיים לאחר שלשדה הקרב נשלחו בעיקר חיילים בני מיעוטים ומשכבות נמוכות של האוכלוסיה.
מלחמת וייטנאם מבטיחה בפרק הראשון לספר את סיפורה את אחת התקופות הקשות, המפלגות, הכואבות והטראומטיות בהיסטוריה האמריקאית, והיא עושה בדיוק את זה. בעוד הראש מסתחרר מכמות האינפורמציה והלסת נשמטת מכמה האנושות טובה בלהשמיד את עצמה, הצפייה תגרום לכם לחשוב גם על כל מלחמה אחרת. זו לא תוצאה של אמירות כנף או הטפות מוסר של המרואיינים (למרות שיש פה ושם גם כאלה), אלא של עשייה אינטיליגנטית שמצליחה להכניס את המסרים בין השורות. מלחמת וייטנאם היא לא סדרה שהמניעים האידאולוגיים שלה הם פציפיסטיים. היא לא יוצאת כנגד המלחמה, אבל היא בהחלט ממחישה היטב איך כל מלחמה, גם זו שאולי נחוצה, היא בסופו של דבר פצע שלא מגליד לעולם, ומראה באיזו קלות ראש יחסית ראשי מדינות מכניסים את עצמם למצבים שיעלו לכל כך הרבה אנשים בחייהם. אל תתכננו להנות ממלחמת וייטנאם, אבל בהחלט תתכננו לצאת מהצד השני שונים לחלוטין. אם לא, לא צפיתם בה כמו שצריך.