השנה הנוכחית, כמו כל השנים הטובות, היא שנה של סדרות נשיות. "הסודות של איסטאון" עם קייט וינסלט, "Hacks" עם ג'ין סמארט, "סיפורה של ליסי" עם ג'וליאן מור ורבות אחרות - כולן מבריקות, וכולן נישאות ברובן על כתפיה של כוכבת מוכשרת אחת. גם "פיזיקל" ("Physical"), הדרמה הקומית החדשה של אפל TV פלוס שעלתה באמצע החודש, מצטרפת לאותה רשימה מבורכת, ומתהדרת בכמה נתוני פתיחה מרשימים: רוז ביירן בתפקיד הראשי, אנני וייסמן (שכתבה בעבר ל"עקרות בית נואשות") על כס היוצרת וקרייג גילספי ("אני, טוניה", ולאחרונה גם "קרואלה") בתור במאי פרק הפתיחה. בדיוק החומרים מהם יוצרים סדרה נשית מרעננת, ובדיוק האנשים להתאכזב מהם כשהם לא עומדים במשימה.
עם כל הכבוד לביירן, שמוכרת בעיקר מ"דמג'ס", "מסיבת רווקות" ו"גברת אמריקה", גיבורת "פיזיקל" היא בכלל השנה בה היא מתרחשת, 1981, וכל העשור ההוא באופן כללי. עשור של צבעי ניאון, פרגודים מעץ ותסרוקות פרמננט. שילה רובין (בגילומה של ביירן) היא עקרת הבית הקלאסית מהאייטיז, זו שכבר ראיתם ב-20 סדרות אחרות שיקפצו לכם לראש תוך כדי צפייה. שילה, שמלווה את הסדרה בוויס-אובר מעיק מאין כמותו, מתעבת כמעט כל דבר, אדם או מקום שפוגשים אותה. ואם יש אדם אחד בעולם שהיא שונאת יותר מאת בעלה הלוזר, זה את עצמה.
לצד עיסוק אובססיבי במראה החיצוני של אחרות, שילה מטפחת הפרעת אכילה הרסנית משלה. לא צריך להתאמץ בשביל להבין את המסר הזה, כי כבר בפרק הפתיחה אנחנו מקבלים אותו לפרצוף (בסצנה יפהפייה שלא ממש מרגישה אמינה): שילה יושבת עירומה על מיטה במוטל, ולפניה שלושה צ'יזבורגרים שרכשה בדרייב-אין הסמוך, אותם היא עומדת לאכול רק בשביל להתחרט על זה דקה אחר כך. כשמצרפים לזה את התסכולים הרגילים של עקרות הבית, אלה שיודעות שהן שוות הרבה יותר אבל לא מסוגלות להודות בזה, שילה מחפשת תכלית חדשה - והיא מתאהבת בעולמם של ריקודי ואימוני האירובי, אחת התופעות הבולטות ביותר שנולדו באייטיז (וגם נשארו שם).
למרות ש"פיזיקל" משופעת בסצנות אימון נוצצות ובשירי דיסקו, הסדרה כמעט ולא נוגעת בתופעה הרחבה, ומתעקשת להתמקד בסיפורה האישי והמוכר של שילה. את מה שאי אפשר למצוא בפרקים עצמם (לפחות בארבעת הראשונים מתוכם), רצוי ואף מומלץ להשלים במקומות אחרים. העיתונאית דניאל פרידמן, למשל, פרסמה בניו יורק טיימס מאמר בו היא מספרת על אותו טרנד, ששאב לתוכו אינספור נשים אמריקאיות באותם ימים, כולל את אמא שלה. האירובי, לדבריה, "הפך לחלק אינטגרלי מהזהות הנשית שלה, כשהיא עצמאית מתפקידיה כאמא ורעיה".
אבל כמו כל דבר באמריקה, גם עולם האירובי הפך לימים לממוסחר, דורסני ומסוכן. הכסף הגדול שהתגלה שם, מסבירה פרידמן, הגיע מ"נשים שקנו את הרעיון לפיו אם הן יעבדו קשה ויזיעו יותר, הן תוכלנה להשיג גופים מפלדה". "אירובי", לדבריה, "הפך מתנועה שאפשרה לנשים להרגיש בשליטה על הגוף שלהן, לכזו שדרשה מהן לשלוט בו - ולהמשיך לשפר, לעצב וללטש אותו לנצח". ב"פיזיקל", לעומת זאת (בכפוף לשינויים בהמשך העונה), וייסמן ושות' מעדיפים להפקיע את זמן המסך לטובת עוד סצנה בה ביירן, המצוינת לכשעצמה, עולבת בתוך-תוכה באחת מה"חברות" שלה, שהיא גם אישה מלאה. ההתעלמות הזו מתסכלת כי היא ממש לא היחידה, ואפילו המקור להפרעת האכילה של שילה לא מקבל טיפול מעמיק יותר, כזה שיצלול אל שורשיו. בהתחשב בזה שוייסמן עצמה העידה על כך שהתמודדה עם הפרעות אכילה, אפשר לקוות שהנושא יזכה ליחס מעט פחות שטחי בהמשך העונה.
וכן, תסכול היא אחת התחושות העיקריות שצפות עם הצפייה ב"פיזיקל", ולא מהסיבות הנכונות. אם ב"אני, טוניה" גילספי הבמאי הציג סרט שלא דומה לשום דבר אחר, בזכות הצורה בה הוא ניגש לסיפור וסיפר איתו, "פיזיקל" היא תמונת הנגטיב של אותו מצב. כאמור, מדובר בסדרה עם וויס-אובר, והשנה היא 2021. ביירן, כמו שאפשר היה לצפות, עדיין מוצלחת - והסדרה היא ה-Vehicle המושלם שלה, כשהיא מופיעה כמעט בכל סצנה, ולרוב הופכת אותה למבדרת רק בכוחות עצמה. כי בסוף, ובשביל שנוכל להבין את נקודת המבט של הגיבורה, "פיזיקל" היא סדרה שמאוד רוצה שנשנא את כל הדמויות בה. אין מה לומר, זה הצליח לה. ולסיום, בקשה: בואו נשכח מהאייטיז לאיזה חמש שנים, סבבה? העשור הזה כבר קצת מוצה.