ישראלים מאוד אוהבים לראות הצלחות ישראליות על המסך. הרי האתוס הישראלי בנוי על אגדות גבורה שתורגמו לנרטיבים סיפוריים מרשימים, כמו מבצע אנטבה או חטיפת אייכמן. ולמרות זאת, נדמה שרק בשנים האחרונות למדנו איך לעבד כישלונות לאומיים ליצירה, תרגיל שהפך לענף ייצוא נאה עם סדרות כמו "הנערים" או "מרגל", על חייו של אלי כהן, בנטפליקס. הייצוא האחרון, גם הוא בנטפליקס, הוא "איוון האיום" (בחו"ל הוא מופץ תחת השם "The Devil Next Door"), סדרה דוקומנטרית של דניאל סיון ויוסי בלוך (יוצרי "סיליקון ואדי"), אולי אחד מהכישלונות הגדולים של מערכת המשפט הישראלית.
ג'ון דמיאניוק היה אמור להיות הנאצי האחרון שיסיים את חייו בכלא. מסמכי ק.ג.ב גרסו שפועל הרכב האוקראיני בגמלאות היה למעשה איוון האיום, אימת טרבלינקה ואדם כל כך סדיסט שנחשב לאכזרי גם ביחס לנאצים. דמיאניוק הוסגר לישראל ועמד במרכזו של משפט מתוקשר באופן חסר תקדים בשנות ה-80. את התוצאה של אותו משפט מתוקשר אתם כנראה כבר יודעים, בכל זאת, כישלון שכזה מהדהד למרחקים. מאז המשפט, נראה שישראל נמנעת מלהתעסק באירועי דמיאניוק, כאילו היו פצע שמעדיפים לא לחטט בו. אבל סיון ובלוך בחרו לעשות מה שדוקומנטריסטים טובים עושים, וחזרו לחטט דווקא בנקודות הכואבות. ובסיפור שכזה, באמת שלא חסר.
ההפתעה הגדולה ביותר בנוגע ל"איוון האיום" היא העובדה שחרף הידע המקדים שלנו בנוגע לסיום הפרשה, הוא מצליח להישאר מהפנט ומותח עד הרגע האחרון. חמשת הפרקים בני 45 הדקות נגמעים בן רגע, קליף-האנגר אחר קליף-האנגר. למעשה, עצם הידיעה על כך שדמיאניוק זוכה מחמת הספק הופכת את הצפייה בסדרה לחוויה שתוציא מכם בעצבים את המשפט "אז איך הוא שוחרר" על כל ראייה נוספת שנחשפת. מעבר לסיפור המרתק בעצמו, לרשות היוצרים עמדו רצף דמויות מרתקות שלקחו חלק בפרשה: הקטגורים הממלכתיים, הסניגור הידוע לשמצה יורם שפטל, בני משפחתו של דמיאניוק שנקלעו בעל כורחם לדרמה משפטית וחלק מן השופטים שפסקו במשפט. כנראה שרק ממרחק של שלושה עשורים אפשר סוף סוף להתחיל להבין מה התרחש שם.
בניגוד למשפט עצמו, בו התקשו לקבוע את האמת בשל תיעוד חלקי ולקוי, ליוצרי הסרט היה שפע של חומרי מקור. המשפט תועד באופן אינטנסיבי, וכך השתמרו עדויות הניצולים, הסיפורים הכואבים, רגעי הדרמה, הדמעות, הזעם ורגש הנקמה המוצדק של ישראל. חומרי הארכיון המרתקים, מהרחוב הישראלי ומהמשפט עצמו, הם עדות מהפנטת למדינה עם צלקת ענקית בליבה. במידה רבה, הסדרה עוסקת בניסיון הריפוי העצמי של ישראל מטראומת השואה אפילו יותר משעוסק בשאלה אם דמיאניוק הוא אותו איוון האיום.
אם ציפיתם להכרעה לצד כזה או אחר, כפי שנהוג בדוקו-משפטי שכזה, אתם צפויים לאכזבה. "השלמות אינה נחלתו של שופט בשר ודם", אמר מאיר שמגר לאחר שזיכה את דימאניוק. "תם ולא נשלם". ובכל זאת, אפשר להבין מבחירתם של יוצרי הסדרה לתת מקום מרכזי לעדויות הניצולים מה דעתם על הנאשם ועל שחרורו. בעדינות רבה הם מבקרים את שפטל, את שמגר, ויותר מהכל את מערכות המשפט. הם לא באו לחרוץ גורלות, אלא רק להאיר זרקור למכאובים, לצלקות סמויות, לסיפורים שלעד תפקידנו יהיה להדהד. כי עם כל הכבוד לנקמה, הרבה יותר חשוב להתמקד בריפוי ובלמידה מהעבר, גם ובמיוחד, אם הוא כל כך כואב.