אפשר לטעות ולחשוב ש"משפחה בטרנס", זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2018, הוא סרט על אישה - לשעבר גבר - שהחליטה לעבור תהליך של התאמת מגדר. אבל "משפחה בטרנס" הוא סרט על האישה שאיתה, ובכלל - על החוסן הנפשי, הפתיחות המחשבתית ויכולת ההכלה שיש לנשים, סל תכונות שקשה יותר לרכוש כשאתה גדל בעולם כגבר, גם אם בפנים אתה מרגיש אישה.
גלית ועמית נמצאות ביחד מגיל 15, כשעמית עוד היה נער. הם נישאו לאחר שבע שנות זוגיות ועשרים שנה מאוחר יותר, הם עדיין זוג מאושר שמתגורר בנהריה ומגדל שלוש בנות ובן. לעמית יש ברזל ברגל בעקבות פציעה בשירות הצבאי והרופא מבקש מגלית להשאיל לו גרביונים תרמיים. בלילה, כשהוא לובש אותם, עמית מתחיל לבכות ומתוודה בפני גלית שמאז הוא מתמיד אהב ללבוש בגדי נשים, ושהוא רוצה להתחיל לעבור את התהליך. גלית מחליטה להישאר עם אהובה - עכשיו אהובתה - ולתמוך בה בתהליך המורכב, כולל נסיעה לבצע את הניתוח בתאילנד וחתונה מחודשת, כשתי נשים.
"משפחה בטרנס" (זמינה לצפייה ב-yes VOD) מציגה עולם חיובי להפליא. קיימים בו איזכורים של כל מי שניתק קשרים עם המשפחה, ילדים מבית הספר שנועצים מבטים והורים של חברים של הילדים שאוסרים עליהם לבוא לבקר בבית. אבל אלה הם רק הערות שוליים, והסרט מתמקד דווקא במי שמקבלים את השינוי - החברות והחברים, חלקם דתיים, והאימהות של שתי בנות הזוג. כל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הילדים, שאחראים על כמה מהשורות הכי מרגשות וחכמות בסרט.
למרות שעמית היא זו שעוברת את הטלטלה הגדולה ביותר, זו שצריכה להתמודד באופן הכי ישיר עם הביקורת מהסביבה, היא דווקא גלית, למעשה הגיבורה האמיתית של הסרט, והמהפך של עמית מעודד אותה לחפש בתוך עצמה מה יהפוך אותה למאושרת ומה היא מוכנה להקריב עבור אותו האושר. באופן מפתיע, התהליך שהיא עוברת מתגלה כמעניין ומורכב לא פחות מזה של עמית, ואולי אף יותר. למרות שעמית היא אישה בזהות שלה, היא גדלה כגבר, מה שאומר שיכול מאוד להיות שהיא פחות מאומנת בהבעת רגשות והתבוננות פנימית. גלית לעומת זאת, כמי שגדלה כאישה, נאלצת לקחת את עצמה את כל עול התהליך - את הקשיים של עמית ואת הקשיים שלה. את כל זה היא עוברת באופן מרהיב, ובעיקר מדהים לראות עד כמה הילדים שלה פורחים בתוך התהליך והופכים לאנשים מופלאים. אין בדברים האלה כדי להוריד ולו קצת מהקשיים של עמית או מהאומץ שלה, אבל כל מי שיצפה בסרט יסכים שיש סיכוי גדול שללא התמיכה של גלית - היא לא הייתה משלימה את התהליך. היא אפילו אומרת בעצמה: "אני לא יכולה לחיות בלי גלית".
אבל ב"משפחה בטרנס" מסתתר עוד רעיון מעניין, שאולי יעסיק יותר את מי מהצופים שכבר עברו את שלב ההלם מטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, ומתעניינים יותר במקום של ההלם הזה. את עמית אנחנו פוגשים על המסך כשהיא מורחת לק על הציפורניים ואיפור על הפנים. הבחירה להציג אותה כך רק מדגישה עד כמה הפרקטיקות האלה משויכות למגדר באופן שרירותי לחלוטין. להיוולד למגדר הלא נכון הוא מצב מספיק קשה נפשית, אז למה אנחנו צריכים לסבך אותו עוד יותר על ידי הדגשה בלתי פוסקת של ההבדלים החיצוניים בין המינים?
"בנות יכולות ללבוש ג'ינס, להסתפר קצר... כי זה בסדר להיות בן. אבל עבור בן - להיראות כמו בת זה משפיל, כי אתם חושבים שלהיות בת זה משפיל". הציטוט הזה מהסרט "גן הבטון", שהפך מפורסם יותר כשמדונה סימפלה אותו, עדיין רלוונטי באותה המידה 25 שנה אחרי יציאת הסרט. ההתעקשות החברתית להסתכל על כל מה ש,נשי" כמביך עבור גברים, רק הופכת את החיים קשים יותר עבור טרנסג'נדריות, חיים לא פשוטים במילא. התקדמנו לא מעט מאז - אנחנו מצמצמים את ההטרדות המיניות, פועלים לשוויון בעולם העבודה והפכנו סניקרס ללבוש ערב לגיטימי, במקום שנמשיך לשבור את הרגליים על עקבים. נשים יכולות ללבוש חליפות גם על השטיח האדום, אבל גבר בשמלה? עדיין ייחשב לבדיחה. עוד לפני שהעולם המערבי יוכל באמת לקבל טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות - ולא רק להלל את המפורסמים והמפורסמות שביניהן - אולי כדאי שנפסיק להסתכל על גברים בעלי מאפיינים נשיים כתמוהים? המהלך הזה יכול לחסוך הרבה בלבול עבור ילדים וילדות, נערים ונערות שחווים משבר בזהות המינית והמגדרית. לפעמים גבר שלובש שמלה חייב לעבור תהליך להתאמת מגדר כדי להיות האדם שהוא תמיד היה אמור להיות. אבל לפעמים - הוא סתם אוהב ללבוש שמלה. למה שלא ניתן לו?