אפשר להתחיל ולסיים את הביקורת על "פוזה" בציון האיש שעומד מאחוריה: ריאן מרפי. זהו, ביי, שלום לכם ונמסטה כמו שאמרו ב-2017 כי באמת שאין מה להכביר במילים. בשנים האחרונות הפך מרפי ליותר מתסריטאי, מפיק ובמאי - הוא ז'אנר. הסדרות שיצר, בהן "Glee", "אימה אמריקאית", "אויבות: בטי וג'ואן" ו"סיפור פשע אמריקאי" הן סדרות שקל מאוד למתוח ביניהן לא מעט קווי דמיון. הקלות הזאת נובעת לא רק משום חיבתו של מרפי למיחזור שחקנים - שרה פולסון, ג'סיקה לאנג ואוון פיטרס, בין השאר - אלא גם בחירות הנושאים העקביות שלו, התסריטים שהוא מנחה את צוות הכותבים שלו לכתוב והאסתטיקה המוקפדת של יצירותיו הטלוויזיוניות. בהקשר הזה, "פוזה" היא לא יותר מחוליה בשרשרת של, אם להסתמך על שבחי המבקרים בארצות הברית, הצלחות.
אבל "פוזה" היתה אמורה להיות יותר מזה. שזה מצחיק, כיוון שכל הסדרות של מרפי אמורות להיות "יותר מזה", ותמיד נראות כאילו הן מכוונות להיות אירוע טלוויזיוני. אבל "פוזה" היתה אמורה להיות הצהרה פוליטית מובהקת מצידו של מרפי, והעיסוק המעמיק ביותר של היוצר בזהות הלהט"בית הפרטית שלו, ובזהות הלהט"בית שרחשה מתחת לפני השטח בארבעים השנים האחרונות בארצות הברית, ועזרה לדחוף את התרבות הפופולרית בת זמננו למקום בו היא נמצאת כיום.
"פוזה" עוסקת בסצנת המסיבות הראוותניות והמרהיבות שנערכו באופן מחתרתי בניו יורק החל משנות השישים, ובהקו במיוחד במחצית השניה של שנות השמונים. קראו להן נשפים (Ballrooms), ומדי שבוע התכנסו שם שפע של אותיות ואותיות ביניים בקשת הלהטב"קית. קהל המופיעים חולק לבתים - משפחות מאולתרות שחבריהן לעיתים גם גרו יחד, והגיעו לנשפים כדי להופיע ולהתחרות בקטגוריות שונות. תחומי התחרות נעו על הספקטרום שבין ריקוד, משחק ותצוגת אופנה. הבתים זכו לכינויים בהשראת אופנת העלית, וחבריהם - רקדנים מוכשרים ששכללו את ריקוד הווגינג (Vouging - ריקוד חד וזוויתי, שמתבסס על הפוזות של הדוגמניות במגזין "ווג" ומחבר ביניהן בתנועות אקרובטיות) לכדי אמנות מסחררת - נדרשו להציג בכל שבוע מראה ספציפי: לוק צבאי, לוק תלמידי בית ספר, אופנת חורף ממדרונות הסקי באספן או אופנת רחוב בועטת. חבר שופטים העניק להם ציונים בין 1 ל-10, והבית (או נציג הבית) שזכה לציון הגבוה ביותר בהתבסס על הופעתו החיצונית, על יכולות הריקוד שלו ובעיקר על יכולתו להיטמע בתוך הדמות שניתנה לו זכה בתואר ובגביע. אם נתקלתם בביטוי "10s across the board" - עשיריות מכל כיוון, זה המקור.
התיעוד המוכר ביותר עד כה לתרבות הנשפים בניו יורק התרחש ב"פריז בוערת", הסרט הדוקומנטרי המעולה של ג'ני ליווינגסטון, שצילומי ארכו מספר שנים ועלה לאקרנים ב-1990. ליווינגסטון ליוותה משתתפים אגדיים בנשפים, בהם ונוס אקסטרווגנזה, ווילי נינג'ה ופפר לה בייג'ה. היא שוחחה איתם על הביוגרפיות הפרטיות שלהם - רובם נאלצו לעזוב את ביתם ואת עיר מגוריהם כיוון שנדחו על ידי משפחותיהם עקב נטיותיהם המיניות או השיוכים המגדריים שלהם - ועל המוצא והמפלט שהנשפים בניו יורק נתנו להם. על המקום בו הם יכלו להפסיק להיות דחויים והפכו לכמה רגעים לדמויות הזוהרות שניבטו אליהם בדרך כלל מירחוני האופנה והפרסומות בטלוויזיה.
אני מזכיר פה בחיבה את "פריז בוערת" כיוון שב-78 הדקות שלו הוא מצליח לחשוף באופן יעיל, מצחיק, חכם ומרגש יותר את מרחב המחייה הניו יורקי הייחודי ש"פוזה" מנסה לתאר. הסדרה של מרפי עוקבת אחרי חברי בית "אוונג'ליסטה", שנוסד במהלך הפרק הראשון על ידי הגיבורה בלנקה, שעוזבת בהתרסה את בית "אבנדנס" (שפע) בו חייתה ועבדה עד אותו רגע, תחת מרותה של אלקטרה, אם הבית (Mother, בלשון הסצנה) חסרת העכבות. בלנקה מגייסת לביתה החדש את אנג'ל, רקדנית יפהפייה שמתפרנסת בחשפנות ובזנות רחוב, ואת דיימון, רקדן מחונן שעוזב את בית משפחתו, חי ברחובות ניו יורק ורוצה ללמוד ריקוד באקדמיה יוקרתית. במקביל, זהו סיפורו של סטן (אוון פיטרס, אלא מה), איש משפחה לבן מניו ג'רזי, שחיי משפחתו והקריירה שלו נקלעים לסחרור אחרי שהוא פוגש את אנג'ל ומתאהב בה.
לזכותה של "פוזה" ייאמרו הדברים הבאים: ראשית, היא נראית ונשמעת מעולה. מוזיקת הריקודים האייטיזית מדויקת להפליא, התאורה מרהיבה, האיפור ססגוני והבגדים עוצרי נשימה. אי אפשר לשלול ממרפי את הכבוד שמגיע על ההקפדה האסתטית שבסדרות שלו - החללים שהוא מעצב, השוטים שהוא מעמיד והדמויות שהוא בורא נראים כולם נהדר. נוסף על כך, "פוזה" היא סדרה "חשובה". היא מתעסקת בנושאים שלא מרבים לעסוק בהם - איידס, עוני, תרבות שוליים שחורה, לטינית וקווירית - והיא מתהדרת בקאסט מרשים שכולל, לראשונה בטלוויזיה האמריקאית, רוב של שחקניות טרנסג'נדריות בתפקידים ראשיים. זה נהדר, וגם אם חלק מהשחקנים הראשיים צריכים עוד סדרה או שתיים להשתפשף בהן, ההצהרה בליהוק הזה חשובה ומשמחת. לא עוד ג'פרי טמבור בתפקיד אישה טרנסית אלא, שומו שמיים, אישה טרנסית בתפקיד אישה טרנסית. ועוד יותר מאחת, מי ידע שבכלל אפשר?
כמו כן, זו סדרה סוחפת למדי. כאילו, אם לא ראיתם שום סדרת טלוויזיה שנכתבה אחרי 2005 (מה שעשיתי עכשיו זה Reading - עלבון אלגנטי שניתן במסגרת חברית. למדתי את זה מ"פריז בוערת"). "פוזה" מספרת סיפורים פשוטים להפליא - אהבה נכזבת, אימונים מפרכים בדרך לשיפור עצמי בתחום זה או אחר, הכרת חברים חדשים והפיכה של קבוצת זרים למשפחה מגובשת. אלה דברים שראינו מיליון פעם ואין בהם פסול משום שהם עובדים. העלילות ב"פוזה" טלנובליות, אך משכנעות. רזות כאלה, מאוד פונקציונליות - יש טובים, יש רעים, יש את אלה שנקרעים בין לבין ויצטרכו לבחור. זהו.
וזו גם המפלה שלה. הסדרות של ריאן מרפי נוטות לעשות לעצמן הנחה בתחום התסריט, אם כי לרובן זה קורה בדרך כלל לקראת אמצע העונה הראשונה. התסריט של "פוזה" לא מעמיד פנים אפילו שהוא תסריט לסדרת איכות - הדמויות בה מדקלמות מהרגע הראשון אינספור מונולגים צדקניים על אהבה וחברות; בריאות וקהילה. הן פלקטיות ומהלכות מסצנה לסצנה כשהן מתנסחות אך ורק במשפטים הצהרתיים שיצאו מתוך המחולל הגדול של תוכן על שנות ה-80. כאילו התסריטאים של מרפי הכינו לעצמם רשימה ארוכה של סוגיות חברתיות שקרו באייטיז - איידס, קוקאין, וויטני יוסטון - והחליטו להכניס את כולן לסדרה, ויהי מה.
ואתם יודעים מה? בצורה משונה, גם זה הולם למדי. מרפי הוא הרי אמן הסגנון, והז'אנר האהוב עליו הוא "עוד". הסדרות שלו תמיד גולשות אל המלודרמה, כלומר אל העודף ברגש, וזה מהדהד את אותה עודפות אסתטית שציינתי דווקא כמעלה. ראוי לציין שדווקא בליהוק, מרפי הלך על עודפות מבורכת: "פוזה" היא הסדרה בעלת הקאסט הלהט"בי הכי גדול שנראה על המסך. ואכן, ב"פוזה" יש המון בגדים, המון ריקודים, המון עיסוק בחפצים ובכסף. זו סדרה שלא נחה לרגע מהמרדף שלה אחר רכוש, אחר עלילות, אחר פרצופים יפים שאפשר לצלם בזוויות מחמיאות. אנחנו רגילים לחשוב על סדרת טלוויזיה כעל יצירה בה הצורה משרתת את התוכן, אבל ריאן מרפי מוכיח פעם אחר פעם שזה לא האישו מבחינתו, ושעבורו, הצורה חשובה לא פחות. הסטייל של "פוזה" חשוב לו כל כך, שאין לו בעיה לעקר ולהשטיח את התוכן בסדרה, לרדד אותו לקלישאות טלוויזיוניות בשביל ליצור משהו יפה וזוהר. לא יודע, אולי זה המפלט שלו, אולי זה השואו שהוא חלם להעמיד כל חייו ו"פוזה" היא הנשף הפרטי שלו. אם כן, זה ראוי לטפיחה על השכם הודות לביצוע הטכני, אבל לא להרבה יותר מזה. כי "פוזה" יפה ומבדרת לפרקים, אבל גם ילדותית, פשטנית ומניפולטיבית, וכל חלקיה הטובים לא מצליחים להתגבש לכדי סדרה מאתגרת אחת. אם היא היתה מתחרה בנשף, היא היתה מקבלת מהשופטים 10 מהדהד על הלוק, אבל 6 מעליב על האטיטיוד. את הערב היא היתה מסיימת עם שיכורה וכועסת מחוץ לקלאב, גביע של מקום שלישי בידיה.
"פוזה" משודרת בימי א' ב-22:00 ב-yes EDGE