איפה: yes
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה ב-4 פרקים
המלצת tvbee: לראות ולבכות, כמובן
אי שם, בחלקים הכי פוטוגוניים של ארץ ישראל, קיים מעון יומי (הוסטל) לשיקום אסירים משוחררים. הוא מנוהל על ידי צוות עובדים סוציאליים מסור ומקצועי, שנאבקים לשמור על האיזון בין הקרירות המקצועית החיונית לביצוע התפקיד לבין החלחול הבלתי נמנע כמעט בין סיפוריהם של המטופלים אל תוך חייהם האישיים. אבל איכשהו, ולמרות חוסר תקצוב וחוסר בכוח אדם, "רק להיום" - זה שמו של ההוסטל - הוא סיפור הצלחה. זה לא היה קורה בלי התעקשותה והנהגתה של ענת דור (טל ליפשיץ), שכבר מתחילת דרכה המקצועית גילתה חיבה וכישרון לעבודה גם עם אסירים "קשים". עם מקרים סוציאליים שלא שרדו בשום מקום אחר.
למעשה, פעם-פעם כשעוד היתה ממש טירונית עו"ס, היא הכניסה לחייה האישיים את ניקו (הנרי דוד), מטופל בעל עבר פלילי שהפך לאהובהּ. אחרי שנים שלא התראו - בכל זאת, כל עובדת סוציאלית יודעת שאסור להתאהב במטופל, גם כשהוא נראה ונשמע כמו הנרי דוד - עלילת רק להיום נפתחת בהגעתו של ניקו להוסטל שענת מנהלת. הסדרה פורשת בפני הצופים את ההשפעות הרעילות של ניקו על החיים היציבים של ענת, ובמקביל מספרת את סיפוריהם של המטופלים הנוכחיים בהוסטל, ומציצה גם לחייהם הפרטיים של העובדים בו. כלומר, כן, זה סיפור על אהבה אסורה מהסוג שמצטלם מעולה לפוסטרים, אבל זה גם פאזל של סיפורים קטנים על ריבים בין חברים, על אבטלה (חושבים שלהשיג עבודה בתקשורת זה חרא? נסו לספר למעסיק שאתם אסירים משוחררים), על זנוּת וכדורגל, על מסורת, אמונה, הסללה וקהילה. זו גם סדרה טובה מאוד, למען הסר ספק.
גילוי נאות: הסדרה רק להיום נוצרה, כנראה, במחולל שמותאם מאוד לטעם האישי שלי בטלוויזיה. ואולי נכון יותר להגיד שהתבגרתי על רקע סדרות דומות לה, מעין אבות טלוויזיוניים קדומים, ולכן סוג הסדרות האלה מדברות אלי כמעט תמיד. תנו לי נגינת צ'לו על רקע צילומי רחפן של עיר ישראלית ואני גמור; פנקו אותי בשוט סטטי על פניה של שחקנית ישראלית שדמותה מבינה לפתע שלעולם לא תאהב באמת את בן זוגה/תארח באמת את ארוחת החג המושלמת/תצליח להתמיין לתפקיד שהיא חשקה בו בצה"ל - ואני כנראה אבכה. נהניתי מרוב הסדרות של ניר ברגמן (כן, גם מילדי ראש הממשלה. אפילו מגדלים באוויר הושמצה שלא בצדק בעיניי), אבל מובן לי שזה עניין של טעם אישי.
כשמתייחסים לרק להיום פשוטה כמשמעה, ברור, למשל, שהיא סדרה עם מניירות של סדרת איכות אירופאית. יש בה שוטים ארוכים ונוגים של דמויות הולכות ומדברות (גיא רז, שצילם, בין השאר את על הספקטרום, עושה גם כאן עבודה נפלאה) בשביל לרמז על כך שהיא לא רוצה רק לספר סיפור, אלא שהיא שמה דגש רציני על אופן המסירה שלו. היא משתהה, נעצרת, מהרהרת פה ושם. את מה שיש לה לומר - היא אומרת לאט יחסית, ובאופן די קודר. הפרק הראשון שלה, למשל, שמציג את סיפור ההיכרות וההתאהבות של ענת וניקו, צבוע כולו באיזה פילטר כחול עמוק שנראה כאילו הושאל ממחסני הכלה מאיסטנבול. התלבושות בה סופר-מוקפדות, הסטים והתפאורה בה בנויים לעילא ואיכשהו מצליחים תמיד להקרין בו זמנית עליבות גמורה אבל גם חלל, מרחב וחופש. היא נורא יפה, הוא מה שאני מנסה לומר, והיא מודעת לסוג היופי המסוים הזה. יש מי שיראה בזה יומרה פלצנות, אבל מי שמגיב היטב לאלמנטים האלה (היי) - יאהב מאוד את רק להיום.
זה גם המקום לציין עוד כמה מעלות שלה, ובראשן תסריט ומשחק. כתבתי קודם שזו סדרה שמדברת לאט, אבל קורים בה דברים רבים והיא לא מרגישה מפוזרת. להפך, היא מספרת סיפור מהודק, מלחיץ כמעט, שהולך וסוגר על גיבוריו מכל הכיוונים. וכן, יש בה עבודת משחק נהדרת. טל ליפשיץ מגישה ענת קפואה ועצורה, שנראית כאילו היא תמיד רגע לפני בכי או טריקה של דלת שלא תגיע לעולם; הנרי דוד קסום ומקסים (אם כי שמור ברמות יחסית לאדם המסוכן והפרוע לשעבר שהוא אמור לשחק); ענבר מרקו, שזה התפקיד הגדול הראשון שלה, משחקת עובדת סוציאלית צעירה בשם מאיה וגם היא יוצקת הרבה צ'ארם ועומק לתפקיד. אבל מי שזורחים מעליהם הם האסירים ושאר העובדים בהוסטל, שמגולמים בחלקם על ידי אסירים משוחררים אמיתיים. הסיפורים שלהם, שמסופרים בנדיבות, בחוכמה ובלי שיפוט לאורך פרקי הסדרה, הם החלקים הטובים והקולחים ביותר שלה, והשחקנים שמגלמים אותם (נציין לשבח את אימרי ביטון, מוראד חסן, שלומי ארבע ו-ויטלי פסיק) - מעולים.
רק להיום הגיעה למסך כשהיא סוחבת מטען כבד על גבה. היא נוצרה על ידי אנשים שהתעשייה המקומית מעריכה מאוד (רם פאקינג נהרי יצר אותה עם ברגמן, והוא עורך התסריט שלה), והוקרנה גם במסגרות בינלאומיות נחשבות לפני שהצופים המקומיים ראו ממנה פריים. היא מתארת זירת התרחשות כבדה, וגם בתוכה היא מספרת סיפור עגמומי, מלחיץ ומבאס. זה עלול לגרום לה להישמע כמו נוד אחד ארוך, אבל יש בה הרבה יותר. היא סדרה שלמה ומוקפדת, עם עלילה מרתקת שחורגת בהרבה מהסיפורים שאנחנו רגילים לקבל מדרמות האיכות שלנו (לא שיש לי משהו נגד בני 25-40 שלא מוצאים את עצמם בתל אביב). ומעל לכל, הביטו החוצה. פתחו חלון אחרי שבע בערב. הקיץ גווע לנגד עינינו והגיע הזמן לקבל את פניו של הסתיו עם סדרה סתווית כזו, שתוריד את מפלס המצב רוח אבל גם תרגש ותזכך את הנפש. ואין כרגע סדרה סתווית יותר מרק להיום.
"רק להיום" משודרת ב-yesEDGE בימי חמישי ב-22:00 (פרק אחד) ובימי שבת ב-22:00 (שני פרקים), וזמינה ב-STING TV