לפני 22 שנה ידעה מדינת ישראל את אחת מפרשות הרצח הסוערות בתולדותיה - כזאת שמערבת סכסוך משפחתי, חטיפה של ילד ומסע הימלטות מסביב לעולם. בחודש מאי של אותה שנה, התקשר לתחנת המשטרה איש בשם שמוליק, ישראלי המתגורר בארה"ב, ודיווח על כך שאמו, אידה בלייכמן, ואחותו שלומית, לא עונות לטלפון כבר מספר ימים והוא חושד שמשהו קרה להן. שיחת הטלפון הובילה את כוחות המשטרה לבית של אידה, שם הם מצאו את גופתה מגולגלת בשטיח לאחר שנורתה בעורף. שלומית לא נמצאה והנכד הצעיר, איתי, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הניסיונות לאתר את עמירם הוכברג, בן זוגה של שלומית ואביו של איתי, עלו בתוהו והוא הפך מיד לחשוד המרכזי. הפרשה הזאת, שמרגישה לפרקים כמו מותחן של הרלן קובן, עומדת במרכז שני פרקי הבכורה של "תיק חיי - סדרת "פשע אמיתי" חדשה שביימה הדוקומנטריסטית הוותיקה נילי טל - שעלתה השבוע בערוץ yes דוקו. 

אנחנו חיים בתור הזהב של סדרות ה"פשע האמיתי", הנה רשימה חלקית (מאוד) שמבהירה בדיוק עד כמה: "המדרגות", "הג׳ינקס", "לעשות רוצח", "מי רצח את ג'ונבאנה רמזי", "גאון מרושע", "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?", "מי ירה בילדי הבר נוער?", ואפילו התחקיר המצוין של עמרי אסנהיים על שמעון קופר, ששודר ב"עובדה" ושלח את קופר למאסר עולם. נדמה שאם רשתות הטלוויזיה היו יכולות להרשות לעצמן, כל לוח השידורים שלנו היה מורכב מסדרות וסרטים שמשחזרים פשעים אמיתיים. גם בז'אנר הדרמה יש לרשתות השידור יש ביקוש לסדרות כמו "ההתנקשות בג'יאני ורסאצ'ה" ו"פשע אמריקאי: אמריקה נגד או ג'יי". ההיגיון מאחורי ההצלחה פשוט - המציאות מופרעת יותר מכל דמיון, לציבור רווי הגירויים יש סקרנות לקבל פרטים נוספים על פרשיות שהם מכירים, והמוצר עצמו - צהוב ככל שיהיה - תמיד יקבל אפיל "חשוב". 

לזכותה של "תיק חיי" יאמר שהיא לא "מצהיבה" את פרשת הרצח הכפול של אידה ושלומית בלייכמן ז"ל. למעט שתי תמונות מיותרות של גופתה של אידה בלייכמן ז"ל, הפרטים הנוראים על הרצח הכפול שביצע עמירם הוכברג, מדען במכון ויצמן ברחובות, כבר פורסמו בזמן אמת. כל מה שנותר לטל להביא בסדרה הוא את השתלשלות פרטי החקירה הסבוכה הזאת. ספוילר: המשטרה יוצאת פארש. 

מתוך "תיק חיי" (צילום: באדיבות yes דוקו)
נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. איתי בלייכמן | צילום: באדיבות yes דוקו

הפרק הראשון של הסדרה מורכב מראיונות עם האנשים החשובים ביותר בחקירת הפרשה - קצין החקירות ציון דדון (שנראה כמו דמות מ"ארץ נהדרת"), שהוביל בפועל את החקירה ואומר בנונשלנטיות משפטים כמו "יש לי ניסיון בריח של גופות". במקביל, דדון מודה שאת רוב הטיפים לפיצוח הרצח הוא בכלל קיבל מעדים שפנו למשטרה ביוזמתם. דורית בן-מאיר, ששימשה באותה העת כמפקדת תחנת המשטרה ברחובות, מלמדת אותנו כי בחקירת רצח אין פרטים שוליים מדי (המגבת שקיבלו עובדי התעשייה האווירית כמתנה לחג משחקת תפקיד מרכזי) והקונסולית הישראלית בשוויץ מוסיפה רגש כשהיא מתארת איך הייתה הראשונה לפגוש את איתי הקטן לאחר חודשים בהם היה בשבי אביו.

הפרק הראשון, שדומה לסדרות פשע אמיתי שאנחנו כבר מכירים, הוא הפחות מעניין בין השניים. למעשה, הוא היה עובד טוב יותר כפודקאסט לו ניתן להאזין בזמן נסיעה ברכבת ואין לו באמת ערך טלוויזיוני. נילי טל מוכיחה כבר שנים שהיא יודעת לזהות סיפור "סקסי". מדובר באישה שביימה שלושה סרטים על תופעת הכלות האוקראיניות שמגיעות לישראל כדי להינשא לרווקים מבוגרים, ביימה סרט על נשותיו של גואל רצון ("חרוט בגופי") הרבה לפני שמישהו חשב על "ההרמון" ואפילו חשפה את עצמה בשיא הפתיחות ב"בת 60 מחפשת אהבה". העיסוק שלה בתוכן תמיד מעמיק ויסודי, הגימור של המוצר? קצת פחות.

גואל רצון מתוך "חרוט בגופי" (צילום: שרי הורביץ,  יחסי ציבור )
מתוך "חרוט בגופי" של נילי טל | צילום: שרי הורביץ, יחסי ציבור

החלק הראשון של הסדרה מהווה כולו הרמה לחלק השני, בו טל מביאה ראיון ראשון, ארוך ובלעדי עם איתי בלייכמן. כל הדמויות שמדברות בחלק הראשון מקפידות לספר שאיתי הוא החלק בפאזל שיפתור את המקרה והוא באמת לא מאכזב. איתי, הבן והנכד שנחטף על ידיו אביו הרוצח לאילת ואז לרומא ואז לשוויץ, הוא היום גבר בן 32 ובעל משפחה בעצמו. אם יש מישהו שיכול להגדיר את הפרשה כ"תיק חייו" זה לגמרי הוא. אבא שלו, שיושב עד היום בבית הכלא על הפשע הנורא שביצע, היה בזוגיות מלאת סכסוכים עם אמו, אליה הוא היה קשור בצורה יוצאת דופן. איתי היה קלף מיקוח בין שניהם וניתן להבין כי המשמורת עליו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לפשע (לא שיש משהו שיכול להצדיק פשע נורא כל כך).

מעטים האנשים שיכולים לשאת משקולת נפשית כזאת ולהמשיך לתפקד, ולכן בשוטים הראשונים של איתי יש דחף מציצני לראות עד כמה הוא "שרוט". העובדה שהוא נראה נורמטיבי להחריד והקים משפחה משלו רק גורמת לשיחה איתו להיות מרתקת יותר. ממה עשוי הבן אדם הזה? עם עבר כזה, היינו מבינים אם ההווה שלו היה נראה אחרת. איתי מספר באריכות על הדרך בה הוא חווה את הפרשה: היום בו חזר מבית הספר לבית של סבתא אידה ועמירם המתין לו למטה והסביר שסבתא ואימא לא נמצאות, ההבנה שסבתא כנראה לא בחיים, החשש שאמו נטשה אותו, המגורים במסתור בשוויץ וה"חטיפה" על ידי רשויות החוק בחזרה לישראל, וההתמודדות עם יתמות מוחלטת.

טל מצליחה להוציא ממנו התייחסות מאוד מפורטת לחייו לפני ואחרי הרצח: הנוחות שהייתה לו לפני הפרשה כבן יחיד במשפחה מבוססת שהולך לחוגים ומצטיין בלימודים, הסכסוך המכוער בין הוריו והתחושה שלו שאבא הוא  אולי אדם מסוכן, השהות הארוכה והבודדה בדירה בשוויץ והגעגוע הבלתי נתפס לאמא וסבתא שאיבד בגיל צעיר כל כך. אולי כדי להוסיף מידה של "טלוויזיוניות" לחלק הזה בסדרה, טל ובלייכמן נוסעים יחדיו לחלק מהתחנות בהן עברה הפרשה - אילת, רומא ושוויץ. הביקורים האלה מצליחים להביא אותו לכדי שתיקות ארוכות ודמעות אבל אין בהם באמת צורך כי מבט מבחוץ על בניין דירות בשוויץ לא יגרום לנו להבין איך זה מרגיש להיות איתי.

בסופו של דבר אם עקבתם אחרי מהדורת החדשות באותן השנים, "תיק חיי" על פרשת הרצח של אידה ושלומית בלייכמן לא תחדש לכם דבר, היא אולי תרענן את זכרונכם על כמה מזעזעת הייתה הפרשה הזו. אם אתם דוקומנטריסטים צעירים שרוצים לראות את "תיק חיי" כדי לקבל השראה יש לכם המון מה ללמוד מנילי טל, במאית שתמיד מצליחה להביא את מושאי הסרטים שלה להיפתח בפניה כפי שלא נפתחו קודם. אפשר רק לקוות שהיוצרים שימשיכו את דרכה יחשבו על דרכים מגוונות יותר לספר סיפור.

"תיק חיי" משודרת ב-yes דוקו, בימי שלישי בשעה 21:00