מעטים האנשים שהצליחו להגיע מהתחתית אל פסגת העולם ממש בכוחות עצמם. סילבסטר סטאלון הוא אחד מהם. סטאלון הוא מאותם אנשים שניחנו באמונה עצמית נדירה. כזו שאפשרה לו להמשיך להאמין בעצמו גם כשאף אחד לא האמין בו. כזו שאפשרה לו תוך פחות מעשור להפוך מניצב ושחקן כושל - לכוכב בהוליווד ומועמד לאוסקר. אך אותה אמונה עצמית הייתה גם קללה, ולעיתים היא גבלה בהיבריס והובילה להחלטות מפוקפקות בחייו המקצועיים והפרטיים, שהפכו אותו לפרסונה שנויה במחלוקת ומושא ללעג. על כל אלה מדבר סטאלון מול המצלמות של נטפליקס בסרט דוקומנטרי חדש על חייו ופועלו. הסרט מבטיח הצצה לתוך חייו ומוחו הקודח של סטאלון, האדם והיוצר, אך מקיים את הבטחתו רק באופן חלקי.
"סליי" מצטלם על רקע המעבר של סטאלון מביתו הנוכחי לבית חדש במיקום לא ידוע. וכפי שקורה לרבים מאיתנו כשאנחנו אורזים לקראת מעבר דירה, אין מנוס מרטרוספקטיבה וגם קצת נוסטלגיה. ביתו של סטאלון הוא מעין מוזיאון עצמי, "הארד רוק קפה" סטאלוני, שמלא בעיקר במזכרות מסרטיו המצליחים. הבית משקף יותר את סטאלון הפרסונה ההוליוודית, מאשר את סטאלון עצמו (אם כי גבול דק עובר בין השניים), ואולי זה גם רמז לכיוון שהסרט ייקח והתמקדותו בקריירה ההוליוודית של האיש, יותר מאשר בחייו הפרטיים.
חמישה חודשים בלבד לפני "סליי", יצא בנטפליקס "ארנולד", הסדרה התיעודית על ארנולד שוורצנגר, ובה גם התראיין סטאלון. וזה ככל הנראה לא צירוף מקרים. שוורצנגר מצידו מתראיין בסרט על סטאלון, ספק כחלק מעסקת חליפין, אם כי בכל מקרה הדמיון בין שני הכוכבים אכן ראוי לציון. לא רק בהיותם כוכבי אקשן שהתחרו אחד בשני בשנות ה-80, אלא גם בשל העובדה ששניהם מגלמים בצורות שונות את החלום האמריקאי. אנשים שהגיעו מכלום ובנו את עצמם במו ידיהם, או כפי שנהוג להגיד – "סלף מייד".
סטאלון נולד בשכונה הקשה הלס קיצ'ן בניו יורק, להורים שלדבריו לא בדיוק תפקדו כהורים. לא מעט מילדותו בילה בפנימיות, וגם כשעבר לגור עם אביו לאחר שההורים התגרשו, חייו לא השתפרו. האב מתואר כאדם תחרותי, נוקשה ואלים, בלי יכולת להפגין חיבה כלפי ילדיו, דבר שככל הנראה השפיע על הרצון העז של סטאלון לאהדת הקהל בחייו הבוגרים ובמהלך הקריירה הארוכה שלו בהוליווד. סטאלון מודה בזה בעצמו. והוא עושה זאת בכנות ובמודעות עצמית ראויות לציון, בעיקר כי אלו באות בניגוד מוחלט לדימוי שלו כאדם שכולו שריר ופחות שכל. זהו דימוי שבכל מקרה לא כל כך הוגן, בהתחשב בעובדה שסטאלון הוא גם יוצר, תסריטאי ובמאי, שכתב סיפורים שהצליחו לגעת במיליוני אנשים בכל העולם. ובשביל זה, אין ספק, צריך שכל, דמיון וכישרון.
הרגעים הטובים ביותר ב"סליי" הם בדיוק אלה שמתמקדים בסטאלון היוצר, יותר מסטאלון השחקן או האדם. לא כי האדם חלילה לא מעניין, אלא כי האדם פחות מעוניין לחשוף פרטים מחייו הפרטיים, אך בהחלט מוכן לדבר על התהליך היצירתי שעומד מאחורי הסרטים הרבים שהפכו לקאלט, בראשם כמובן סדרות סרטי "רוקי" ו"רמבו". סטאלון כן מדבר בהרחבה על הקשר שבין חייו ליצירתו, אך הוא לא נכנס לפרטים על חייו האישיים, ונשאר ברמת הקו שמחבר ביניהם ליצירות שכתב והשתתף בהן. בהחלט מעניין לראות כיצד "רוקי" מהדהד את סיפור חייו. אך בדומה ל"ארנולד", שבו שוורצנגר שלט ביד רמה על הנרטיב ולא אפשר לחטט יותר מדי עמוק בפצעים, גם "סליי" נעשה תחת חברת ההפקה של סטאלון, מה שמאפשר לו לקבוע בדיוק על מה ידובר בדוקו.
כך למשל לא נאמרת אף לא מילה אחת על השתתפותו בפורנו רך בתחילת שנות ה-70, וגם לא מפורט על מות בנו, שמצוין בעיקר בהקשר של השתתפותו ב"רוקי 5". סטאלון אומר משפט אחד על מחיר התהילה בהקשר של חיי המשפחה שנדחקו הצידה, אך לא מעבר. כל זה מגביל את היכולת של הדוקו לתת איזשהו מבט באמת מעמיק על סטאלון, וחבל שכך. גם "שחקני החיזוק" שהגיעו להתראיין, ביניהם קוונטין טרנטינו, הנרי וינקלר, טליה שייר (ששיחקה לצידו בסרטי "רוקי") וכאמור שוורצנגר - לא מצליחים לתבל את הדוקו התפל הזה.
מעניין להתעכב על שמו של הדוקו – "סליי", שם החיבה של סטאלון. זו אולי מעין רמיזה לאינטימיות מסוימת שהדוקו מתיימר להציג. אך השם מטעה. אמנם סטאלון מדבר מול המצלמה בכנות מרוסנת בלבד, שלא מספקת כלל מבט אינטימי. לכן "סליי" אולי נותן הצצה מעניינת לתהליך היצירתי של סטאלון, ולקשר המעניין שבין חייו האישיים ליצירתו, אבל לא יחדש דבר לגבי האיש עצמו.