לפני קצת יותר משנה עלתה למסך העונה הראשונה של הסדרה "עוצר נשימה", שמבוססת על סדרת הרומנים הגרפיים של אליס אוזמן באותו השם. ואי אפשר היה לעמוד בפניה: סיפור אהבתם של הגיבורים צ'ארלי וניק סחף מחדש את המעריצים של הגרסה הספרותית שלו, וגם הגיע לקהל יעד רחב הרבה יותר בזכות הפלטפורמה של נטפליקס. אפשר להבין למה זכתה "עוצר נשימה" לכזו הצלחה. כמובן שזה גם בגלל הייצוג הקווירי המעולה שהיא עושה, אבל זה לא רק זה: בעולם טלוויזיוני שבו מככבות דרמות מחוספסות, כבדות משקל ורחבות יריעה, העונה הראשונה של הסדרה הייתה צפייה מנחמת ונעימה עבור צופים שעדיין יכולים ורוצים להתרגש מהדברים הפשוטים והקטנים בחיים, כמו אהבת נעורים.

בשבוע שעבר הגיעה לנטפליקס עונתה השנייה של הסדרה, ונעדר ממנה אלמנט משמעותי שהפך את העונה הראשונה לכזו מסעירה: הציפייה. כזכור, לאורך העונה הראשונה ראינו את צ'ארלי (ג'ו לוק) וניק (קיט קונור) רוצים האחד את השני אבל לא מצליחים לממש את הכמיהה, ורק בסיומה הם סוף סוף הפכו לבויפרנדז של ממש. בעונה השנייה אנחנו פוגשים אותם כשהזוגיות שלהם כבר יציבה, ואתגרים אחרים עומדים בפניהם; כלומר, ה"מרדף" כבר לא שם. אפשר היה לחשוב שזה יגרע מ"עוצר נשימה", כמו שתמיד קורה בסיטקומים אחרי ששתי הדמויות שמאוהבות זו בזו הופכות סוף סוף לזוג. כיף היה לגלות שלמרות הכל, "עוצר נשימה" שומרת על ה-DNA שלה.

אחרי שהעונה הראשונה עסקה בהשלמתו של ניק עם הזהות שלו כביסקסואל, העונה השנייה מתמקדת בחשש שלו מיציאה מהארון בפני שאר התלמידים בתיכון, עכשיו כשהוא וצ'ארלי יוצאים באופן רשמי. צ'ארלי, מצידו, קרוע בין הרצון שלו להיות פומבי עם החבר שלו לבין הפחד שבאשמתו ניק יסבול מאותה בריונות שהוא בעצמו סבל ממנה בעבר. ונושאים מורכבים נוספים צפים גם הם אל פני השטח – כמו הפרעת האכילה שצ'ארלי מתמודד איתה, או אביו של ניק, שלא ממש נוכח בחייו. אגב, אחרי שאוליביה קולמן הפתיעה בתפקיד אמא של ניק בעונה הקודמת, גם לתפקיד אבא שלו לוהק שחקן מוכר - טיבו דה מונטלמבר הנהדר מ"דבר עם הסוכן שלי".

הזוגיות של צ'ארלי וניק מחממת את הלב - גם בשל הכימיה המעולה בין השחקנים וגם בזכות האנימציה שמעטרת את הסדרה, ששואבת השראה מהאסתטיקה המזוהה עם הרומנים ומעניקה ערך מוסף לכל אחת מהסצנות שבהן היא מופיעה. וכן, גם הפעם הפרקים של "עוצר נשימה" מלאים בסצנות רומנטיות של ריצה במסדרונות, קלוז-אפים על אצבעות שכמעט נוגעות ושיחות שמתחילות במילה "היי" ומבט חולמני. הצופים הסרקסטיים אולי לא יתחברו, אבל הרומנטיקנים יתמוגגו – הרי הרגעים הקטנים והמתוקים האלה הם אלה שהופכים את הסדרה למה שהיא. מה גם שהאהבה של צ'ארלי וניק מרגשת לא רק בסצנות הדביקות יותר, אלא גם בסצנות שבהן רואים כמה אכפת להם זה מזה בשעת קושי, כמה הם דואגים אחד לשני.

העונה השנייה גם מרחיבה עוד יותר את סיפוריהן של הדמויות הנוספות בחייהם של צ'ארלי וניק. למשל, עכשיו תורם של אל וטאו לעשות את מחול ה"וויל דיי וונט דיי". ויליאם גאו, שמגלם את טאו, הוא זה שסוחב על כתפיו את הדינמיקה ביניהם (יכולות המשחק של יסמין פיני, שמגלמת את אל, פחות מרשימות) – ובכל זאת קו העלילה הזה מצליח להיות נוגע. העונה הזו מעמיקה גם ביחסים של בנות הזוג טארה ודארסי, נותנת יותר זמן מסך לאימוג'ין שהייתה עד כה דמות פחות ממומשת, וגם מעניקה קו עלילה עצמאי לאייזיק, הנער השקט של החבורה, שהוא לטעמי אחת הדמויות הכי מוצלחות של הסדרה כולה. וכמובן, אי אפשר שלא להתייחס למתח המיני בין שני המורים שמלווים את הטיול הבית ספרי לפריז.

מתוך "עוצר נשימה" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
טאו ואל ב"עוצר נשימה". פריז היא לא עיר האהבה רק של הסטרייטים | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

ואם כבר דיברתי על הטיול לפריז: כמה יפה היה לראות את עיר האהבה נצבעת בצבעי הקשת. פריז ידועה כאחת הערים הכי רומנטיות בעולם, מוקד עלייה לרגל של זוגות, אבל הדימוי המוכר - אתם יודעים, זוג מאוהב שמוסיף עוד מנעול לגשר - הוא בדרך כלל דימוי סטרייטי. "עוצר נשימה" מאפשרת לפריז להיות מרחב שמכיל גם אהבה קווירית, וזה כל כך חשוב: גם כוולידציה עבור בני הנוער הלהטב"קים שצופים בסדרה, וגם כהעברת מסר חותך עבור מי שאולי עוד לא רגילים לכך שיש יותר מדרך אחת לאהוב. אם הייתי יכולה, הייתי שולחת כמה וכמה מהשרים בממשלה הנוכחית בישראל לצפות בסדרה הזו. 

"עוצר נשימה" היא סדרת תיכון לא סנסציונית, לא אפלה ולא גרפית; ההפך הגמור מ"אופוריה", למשל, שעל הנייר עוסקת בבני נוער אבל בפועל מבגרת את הטינאייג'רים שלה בכמה שנים טובות. כלומר, אי אפשר לנסח משפט אחד שמדגים בדיוק איך נראים חיי האהבה של תיכוניסטים, וברור שעבור כל אחד הם נראים קצת אחרת, אבל אני יכולה להניח שהתמונה שמתקבלת ב"עוצר נשימה" – שיש בה לא רק תשוקה וייסורים אלא גם הססנות, ביישנות, מגושמות – היא נאמנה יותר למציאות, גם אם הסדרה אינה ריאליסטית בהגדרה. והיא לא צריכה להיות. "עוצר נשימה", גם בעונתה השנייה, היא סדרה קסומה ומקסימה שבה כולם טובים בבסיס שלהם, שבה כולם אוהבים את כולם. סדרה שלא מתחכמת ולא מצריכה מאמץ. והיא לא אמורה להיות משהו אחר.