הרשו לי לפתוח בווידוי: אני נמנעת כמעט לחלוטין מסדרות בשפות שאני לא דוברת. לא כי אני חושבת שאין עשייה טלוויזיונית מוצלחת בשפות שאינן אנגלית או עברית, ואפילו לא כי אני מתעצלת לקרוא את התרגום. הבעיה שלי נעוצה בחיבה שלי לשפה ולניואנסים שלה, שגם המתרגמים הטובים ביותר בעולם לא תמיד יצליחו להעביר. צפייה בסדרה או סרט בשפה שאני לא מבינה - כמו גם קריאה של ספר שתורגם - מעוררת אצלי fomo בלתי נשלט שצץ שוב ושוב. מה הם באמת אמרו? תרגמו את זה נכון? פספסתי פה משמעות? פספסתי לחלוטין את הדמות?
השאלות הטורדניות האלה רק עלו דרגה כשצצו סרטוני הטיקטוק שמנתחים את התרגום לאנגלית של "משחק הדיונון", והראו איך קווי עלילה שלמים והקשרים תרבותיים הלכו לאיבוד בתרגום של הסדרה. לכן, אף פעם לא ברור לי אם אני צופה באותה הסדרה שצפו בה דוברי השפה – ובהתאם, אני תוהה עד כמה הייתי יכולה באמת לאהוב אותה, לו רק הייתי מבינה את כל הדברים הקטנטנים שאפשר להבין רק, ובכן, כשמבינים.
עם הצרה הצרורה הזאת ניגשתי ל"עושים צחוק", הסדרה הצרפתית החדשה של נטפליקס. וכן, "עושים צחוק" היא הסדרה החדשה של פאני הררו, יוצרת "10 אחוז", סדרת הלהיט הצרפתית שהצליחה להשיג פופולריות אמיתית גם כאן בישראל. נראה שבכל הנוגע לתחומי העיסוק שלה, הררו כיוצרת שומרת על קו אחיד, ונצמדת לבחינה טלוויזיונית של החיים בתעשיית הבידור: בעוד "10 אחוז" עקבה, כזכור, אחר ארבעה סוכני שחקנים - "עושים צחוק" עוקבת אחר ארבע דמויות בסצנת הסטנדאפ הצרפתית.
נזיר הוא צעיר ממוצא אלג'יראי שחי עם אביו בדירה קטנטנה בתנאי עוני ומתפרנס מעבודות מזדמנות, כל עוד הן לא פוגעות בערבי הסטנדאפ שלו. הוא גם הדמות שהכי קל להיקשר אליה - הוא מקסים, הוא מצחיק, הוא דואג לאביו ונחמד לכל הסובבים אותו, גם כשזה מכניס אותו לצרות. אחת הצרות האלה היא בלינג, שיחד עם אחותו מנהל את מועדון הסטנדאפ בו מתרחשת רוב העלילה. בלינג זכה להצלחה מסחרית בעבר, אבל כבר הרבה זמן שהוא לא מצליח למנף מחדש את הקריירה שלו; הוא בקושי מופיע, החומרים שלו מיושנים ומיזוגניים והוא מעדיף לעשות סמים ולשלם לנזיר שיכתוב עבורו את החומרים.
אעיסטו היא סטנדאפיסטית שחורה וחברה קרובה של נזיר. אחרי שהיא מנסה על הקהל חומרים חדשים, שכוללים פרטים אינטימיים מחיי המין שלה, סרטון שלה מתפוצץ ברשת והיא מתחילה להופיע באולמות גדולים יותר. בן הזוג שלה, אקדמאי שבדיוק סיים דוקטורט, לא ממש עף על ההצלחה החדשה שלה. אעיסטו גונבת ממנו את הפוקוס אפילו כשהם מבלים עם החברים שלו, היא כבר לא להוטה לעשות איתו ילד שני (יש להם כבר ילדה משותפת) בגלל הקריירה המשגשגת, והוא גם לא בדיוק עף על העובדה שבגלל הסרטון הוויראלי ההוא כל העולם יודע שהוא אוהב אצבע בתחת. הדמות המרכזית הרביעית היא אפולין, צעירה לבנה ועשירה שלומדת היסטוריה של האמנות ומוסללת על ידי אמה לעבודה בתחום המכירות הפומביות, אבל בסתר לבה רוצה להיות סטנדאפיסטית. היא פריבילגית אבל חמודה, קצת מעצבנת אבל לא מזיקה, ולמעשה – היא זו שמספקת את מרבית הרגעים הקומיים בסדרה.
וזה המקום להבהיר: למרות שהסדרה עוסקת בסטנדאפיסטים, אל תיכנסו אליה עם ציפיות להיקרע מצחוק. כמו שלרוב קורה בסטנדאפ, בסטים של ארבע הדמויות על הבמה אין המון הברקות אמיתיות, ובשאר הזמן הסדרה היא מסוג הקומדיות הקטנות והאנושיות, ועוסקת יותר בדינמיקות בין הדמויות, באופן בו פוליטיקת זהויות משפיעה על הכתיבה שלהם ובכלל בתעשייה שבה כל כך מעט אנשים זוכים להצלחה. אם להיות כנים, נדמה שסצנת הסטנדאפ כבר נלעסה מכל כיוון, והסדרה הייתה יכולה, לצורך העניין, לעקוב גם אחר ארבע דמויות בתחום עיסוק יצירתי אחר; אבל למרות המיאוס בתחום הסטנדאפ, הדמויות עצמן ריאליסטיות במידה, חמודות ונוגעות ללב. הן מצליחות לשאוב את הצופה לחיים שלהן עם המון קסם אישי – או, לפחות, שלוש הדמויות שאינן בלינג.
בפן הרגשי והעלילתי, "עושים צחוק" עובדת מעולה. היא מלוהקת היטב, מטפלת מדי פעם בנושאים רציניים אבל מבלי להיות כבדה, ולמרות שהיא מרגישה מעט מנומנמת - בשלב מסוים מתרגלים לקצב הנינוח שלה, שהוא כנראה בעיקר עניין תרבותי. אבל כשזה נוגע לכתיבה עצמה, קשה מאוד לומר עד כמה היא חדה וקולעת מבלי לדבר צרפתית. זה לא צריך למנוע מכם לצפות בה - היא בהחלט טובה יותר מרוב הפקות המקור שנטפליקס הציעה לנו בשנתיים האחרונות - אבל אם גם אתם אובססיביים למילים, כדאי לקחת את זה בחשבון. האם ניגשתי לגוגל טרנסלייט עם חלק מהפאנץ' ליינים ומשחקי המילים? לא אכחיש זאת.