בשנים האחרונות יותר מתמיד, נראה שז'אנר הסדרות שמבוססות על סיפורים אמיתיים שולט במסך הטלוויזיה – בין אם אלה סדרות דוקומנטריות ששופכות אור חדש על פרשות ישנות, ובין אם אלה יצירות דרמטיות שממקמות במרכזן דמויות בעלות משמעות היסטורית. אם מתמקדים באופן ספציפי בטרו-קריים, יש שיגידו שהטרנד הזה מיצה את עצמו, שהוא כבר לא עובר מסך, שהוא נצלני. ואכן, הדיון על טיבן המוסרי המפוקפק-אולי של סדרות פשע אמיתי הוא דיון שיש לו מקום (ואכן, ניתן לו מקום נכבד עם עלייתה של "דאהמר – מפלצת" למסך). אבל גם בלי להתייחס לפן הזה של השיח, השאלה עדיין נשאלת: האם יש הצדקה לקיומן של אותן סדרות שמבוססות על סיפור אמיתי? ואם לחדד, האם יש הצדקה לקיומן של סדרות כאלה, שערכן אינו ערך עיתונאי או חברתי, ומסתכם בכך שהן מנגישות עבורנו פרטים שכבר נודעו?
בשאלה הזו נתעמק בהמשך, אבל בינתיים נעסוק בסדרה שלשמה התכנסנו – "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", שמספרת את סיפורו של המוסד פורץ הדרך שהוקם בשלהי שנות השבעים. המותג צ'יפנדיילס התחיל כרעיון שהבזיק במוחו של המהגר ההודי סומן "סטיב" בנרג'י (אותו מגלם בסדרה קומייל ננג'יאני); מועדון השש-בש הכושל שהקים הפך למועדון חשפנות מהפכני שבו החשפנים הם גברים והלקוחות הן נשים, וזכה להצלחה לא רעה; כשצירף סטיב לצוותו את הכוריאוגרף ניק דה נויה (מארי ברטלט, "הלוטוס הלבן"), את רואת החשבון איירין (אנאלי אשפורד) ואת מעצבת התלבושות דניס (ג'ולייט לואיס), צ'יפנדיילס הפך למאורע בלתי ניתן לעצירה: הנשים המשיכו לנהור בהמוניהן, כלי התקשורת סיקרו וסיקרו, המופעים גלשו מאל.איי לכל רחבי אמריקה, ובהתאם - לא מעט כסף נכנס לכיסם של העוסקים בדבר.
את הקשר של הסיפור הזה לטרו-קריים מבינים מי שכבר הכירו מבעוד מועד את הסיפור האפל מאחורי הקלעים של הצ'יפנדיילס, שכמובן מובא גם בסדרה. לאורך הזמן התפתחה יריבות של ממש בין סטיב, שאחראי היה על הפן העסקי, לבין ניק, שהופקד על הצד האמנותי; מה גם שבהמשך המועדון בלוס אנג'לס נקלע לצרות בצרורות, ואילו סיבוב ההופעות - בהנהגתם של ניק ודניס - דווקא היה לנכס המרוויח ביותר של המותג. חילוקי הדעות המרובים, התסכול של סטיב מהידרדרות העסק והקנאה שלו בניק המשגשג – כולם יחד הובילו אותו לשלוח מתנקש שייקח את חייו של הכוריאוגרף. זו לא הייתה ההתנקשות היחידה שהוא תכנן (אם כי היחידה שהשיגה את המטרה). שנים לאחר מכן, כשחולצה ממנו ההודאה, סטיב נשלח למשפט – אבל התאבד שעות ספורות לפני שהוא התחיל. "יש אנשים שלא צריכים להיות עשירים", כך אומרת אימו באחד מפרקי הסדרה.
הסיפור של צ'יפנדיילס הוא בהחלט סיפור מעניין מאוד: מי היה מאמין שכבר בשנות ה-80 היה מקום שבו גברים רקדו בתחתונים קטנים ונשים תחבו שטרות, מקום שהפך את יחסי הכוחות. אבל "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" לא ממש מתעסקת במשמעויות הפמיניסטיות של צ'יפנדיילס. כלומר, היא מציגה לא מעט שוטים של נשים צורחות, אבל בזה זה מסתכם. זו בחירה קצת מבאסת, אבל מובנת – אי אפשר לעשות הכל, ואם "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" הייתה מתיימרת לספר גם את סיפורן של הנשים, היא הייתה יוצאת קירחת מכאן ומכאן.
אבל כאמור, גם בלי לדבר על צ'יפנדיילס כתקדים פמיניסטי, יש על מה לדבר. בסיפור הזה יש הכל: תקוות ואכזבות, תככים ואהבות, שנאה ונקמה, החלום ושברו. והשפע העלילתי הזה, אפשר להניח, בלבל קצת את היוצרים. האנשים שמאחורי "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" רצו ככל הנראה להפיק סדרה מקיפה, מעמיקה ורחבת יריעה, ובסופו של דבר – זה הוביל לכך שהסדרה כן יוצאת קצת קירחת. היא נפתחת עוד בשנות השבעים ומסתיימת ב-1994, כך שהיה הרבה להספיק, ובהתאם – ישנם אירועים שלא מקבלים טיפול מעמיק, או דמויות שממוסגרות כמרכזיות ובכל זאת נשארות די שטוחות. דניס, למשל, היא פשוט ג'ולייט לואיס שעושה ג'ולייט לואיס, שום דבר מעבר לזה.
שם הולם יותר לסדרה - אבל ככל הנראה, כזה שהיה מביא אליה פחות צופים - הוא "סיפורו של סטיב בנרג'י", שכן דמותו של המייסד היא כמעט הדמות העגולה היחידה כאן. בעצם, זו הסדרה שלו, והוא מוצג לנו כדמות מורכבת ומרתקת להפליא: מצד אחד מהגר הודי שנלעג ונרמס פעם אחר פעם על ידי אמריקאים לבנים, מצד שני גזען; מצד אחד גבר עדין שנאמן לאשתו, ומצד שני מפלצת רצחנית שקוטלת כל מכשול העומד בדרכה לתחושת ניצחון; מצד אחד איש שהעניק להמוני נשים תחושת חופש, ומצד שני איש שתחושת החופש לא עניינה לו את קצה הזרת, שעשה את כל מה שעשה מתאוות בצע.
הרגעים החזקים ביותר בסדרה הם אלה שבהם אנחנו, כצופים, לא יודעים אם לשנוא את סטיב או לרחם עליו. אבל "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" אינה רכבת הרים רגשית. הצפייה בה מהנה, ללא ספק, אבל היא לא מרגישה כמו צפייה בדרמה מטלטלת, לרוב היא לא מעוררת תחושות של הזדהות עם הדמויות, ויותר מזה - אין בה אמירה חדשה. יותר מהכל, "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" היא סקירת אירועים, אבל כזו שמוגשת לנו בצורה זוהרת - באמצעות שחקנים מפורסמים (ומוכשרים), תפאורות מרהיבות ועריכה יעילה.
זה מחזיר אותנו לשאלה שנשאלה בהתחלה: האם יש הצדקה לקיומה של סדרה שמבוססת על המציאות, אבל לא עושה יותר מאשר להפיח חיים בנפשות הפועלות שאנחנו מכירים מעמודי הוויקיפדיה? ובכן, אחרי צפייה בשמונת הפרקים של "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", נראה שכן, לפחות במקרה הזה. על רקע הדיון בנושא נחיצותן של הסדרות מסוג זה, אפשר להציע תפיסה אחרת: הטלוויזיה העלילתית-המבוימת שלנו לא חייבת לשמש תמיד כמסחטת דמעות, כמותחן, או לחילופין - כמניפסט. היא יכולה לשמש, לעיתים, כמאגר מידע - כזה שמותאם ל-2023 ולסף הגירויים הגבוה שזו הציבה. אז נכון, "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" רחוקה מלהיות סדרת מופת, אבל היא כן מעניינת, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.