אם מישהו היה בוחר, מסיבותיו, לדלג על העונה הראשונה של "מייקל" (ועל ההצגה שהולידה אותה), פתיחת העונה השנייה הייתה מציגה בפניו תמונה אופיינית, אבל גם קצת חריגה: בני משפחת ברוש מצטופפים בתוך מונית ומדברים עם הנהג (מוני מושונוב) על הילד שאיננו ועל הבולבול הגדול שהופיע במהלך השבעה. הבולבול, כמובן, הוא הציפור, אבל אנחנו אמורים להבין שזה יכול להיות גם משהו אחר. שיחה שלמה מתנהלת סביב כפל המשמעות הבוטה, הנמוך והקצת-נדוש הזה, אבל בניגוד להרבה סדרות אחרות, "מייקל" לא משתמשת בו ככלי עזר בניסיון להצחיק אלא דוחפת איתו אצבע בעין, ומבהירה על ההתחלה שמכאן ואילך לא נתקל עוד בהומור שכזה.
העונה השנייה של "מייקל", הקומדיה הקטנה הכי גדולה שיש כרגע על המסך, משאירה את בני משפחת ברוש תקועים באותו מקום בו הם היו תקועים במהל העונה הקודמת - ולמעשה, באותו מקום בו הם תקועים כבר מי-יודע-כמה שנים. הבן מייקל איננו (מילה שחוזרת שוב ושוב, בעוד כל אזכור מפורש של מוות נותר בחוץ), אבל הריבים הקטנוניים והירידה המיותרת לפרטים שוליים כאן כדי לשאר. דובי (אבי דנגור) ורבקה (הילה גולדנברג) הם עדיין אחים בגיל העמידה שגרים ביחד ונמצאים ברמה כזו או אחרת של אבטלה; יסמיניש (מיטל רז) ופלג (נדב הולנדר) עדיין מדלגים בין משיכה הדדית לבין העלאת זיכרונות ממייקל, האח הגדול שלה והחבר הטוב שלו; וטוֹטה (נטליה פאוסט) עדיין עושה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות: לחיות בזמן שכולם מחכים שהיא תמות.
כמו משפחה שנעה בין האבל לחיים עצמם, גם "מייקל" הסדרה צריכה ללהטט בין שתי משימות. מצד אחד היא צריכה להיות מספיק חדשנית עבור הצופים של הצגת הקאלט הוותיקה, זו שהתחילה כעבודה בבית ספר לתיאטרון ורצה מאז קרוב ל-15 שנה (גילוי נאות: כותב שורות אלה כבר היה בחמש הופעות, ומחכה לשישית), ומצד שני היא גם צריכה להיות מספיק אטרקטיבית עבור הצופים החדשים. הפעם, כמו בסיבוב הקודם, התוצאה מאוזנת להפליא, כשבין סיטואציות שלא דורשות שום היכרות מוקדמת יש גם רפרורים עבור המעריצים המושבעים, כאלה שישר ייזכרו בסיפור ההוא על נחל הבניאס.
מבחינת המעריצים, ככל שהסדרה מתקדמת היא גם ניגשת לכמה מהשאלות הכי גדולות שריחפו מעל הסדרה: בעונה הקודמת טרחו להסביר לנו כמו שצריך מה הקשר המשפחתי בין הדמויות, והפעם יש התייחסות גם לתעלומת אביה של יסמיניש, עם רמיזות גסות לסיבה בגללה מייקל הקטן מצא את מותו. ועדיין, הפוקוס היה ונשאר על בני המשפחה הנותרים, אלה שכל כך אוהבים אחד את השני עד שהם יכולים להרוג אחד את השני.
בגלל שסוג ההומור של "מייקל" הוא כזה שלא פונה לכולם, אבל כן יעבוד במידה שווה אצל כל מי שזה מדבר אליו, הרגעים הגדולים ביותר של הסדרה מוציאים פרצי צחוק קולניים אצל הצופה המנוסה כמו אצל החדש. כי בשביל לצחוק מ-4 דקות רצופות של טלפון שבור דרך אינטרקום (הלחם והחמאה של הסיטואציות ה"מייקל"-יות) לא צריך להיות אורח קבוע בצוותא, צריך להיות אדם בעל משפחה ישראלית. זו גם הסיבה שההחלטה של yes, להפיץ את כל פרקי העונה השנייה בבת אחת במהלך חג הפסח, כזו מובנת ומבורכת - בטח כשמדובר בסדרה שאפשר וראוי לגמוע בצפייה רצופה אחת.
ובכל זאת, אפשר להבין את החששות של היוצרים עם המעבר מהבמה למסך. במקום 90 דקות של פאנצ'ים בלתי נגמרים יש זמן מסך ארוך שצריך למלא גם בעלילה (רמת הפאנצ'ים, אגב, לא תמיד נשמרת בעיבוד הטלוויזיוני), ורצוי לעשות את כל זה בעזרת קסמו של שחקן מעט יותר מוכר, כמו הופעות האורח של אסי כהן, ליאת הר לב ואחרים בגרסה הבימתית. אחרי שכהן הפך לחיזוק המשמעותי של העונה הראשונה, הפעם נעזרים ב"מייקל", הסדרה, בעוד שלל פרצופים מתבקשים, כשבנוסף למושונוב מתארחים גם יניב ביטון, עלמה זק, אורנה בנאי ומיקי קם. הופעות האורח לא משתוות לאלה המוטרפות של החמישייה המקורית, בה שתי נשים בנות גיל דומה מגלמות נערה בת 16 וזקנה בת 571, אבל הצורך בהן מובן לחלוטין.
לצד ההומור הספציפי והנועזות שמגיעה לפרקים (כמו בסצינת המחזור של יסמיניש), הגדוּלה של "מייקל" באה לידי ביטוי מתוקף היותה אחת הסדרות שעוסקות באבל בצורה הכי מקורית שיש - תואר שהיא צריכה לחלוק עם "וונדה-ויז'ן" - ובעובדה שכמאמר הקלישאה, היא באמת כל כך מצחיקה שזה עצוב. אבל "מייקל" מסרבת לדחוף את העצב שלה בפרצוף, ולמעט איזה רגע מוזיקלי או שניים דואגת שהמוות יהיה נוכח רק ברגעיה המצחיקים ביותר. המוות נמצא שם כשרבקה מתקשה לפנות את החדר של מייקל, והוא נמצא שם גם כשיסמיניש לובשת חולצה שהייתה שייכת לאחיה הגדול, אבל זו החלטה שלנו אם להתרגש מזה או לא, כשההמלצה של הסדרה ברורה: תמשיכו לצחוק.