איפה: אפל TV פלוס
המלצת tvbee: לגמרי, ובמיוחד אם הייתם ילדי ביסטי והיום אתם מבוגרי ביסטי
כמעט ארבעים שנות קריירה זה דבר שמאוד קשה להקיף בסרט דוקומנטרי. כן, אני יודע שיש גם יצירות דוקו שגוללות את כל ההיסטוריה האנושית בערך, אבל ברגע שחושבים על האופן שבו דוקו נוטה לספר סיפור - עם עריכה, עם בחירה מה יסופר ומה ייזרק הצידה, עם עמדה מובהקת או נסתרת שמובילה את יד היוצר - אפשר גם להבין שאין דוקו שלא לוקה בחסר כלשהו. כך שלפעמים יש צורך לתקוף את פורמט הדוקו מזווית מעט שונה, במיוחד אם מי שיוצר אותו הוא במקרה גם מושא היצירה, וזה בדיוק מה שעשו שני חברי הביסטי בויז הנותרים, אדם "אד-רוק" הורוביץ ומייקל "מייק די" דיאמונד יחד עם הבמאי המבריק ספייק ג'ונס בסרט "סיפורם של הביסטי בויז".
הדוקו יוצא הדופן הזה, שמגולל את הסיפור של הרכב הראפ החשוב מהימים של הביסטי כילדי פאנק ועד לשיא הצלחתם פחות או יותר, הוא לא ממש דוקו. לפרקים זה מרגיש כמו סשן Q&A מצולם, לרגעים זה דומה יותר למופע יחיד בברודווי, וברוב הזמן זה פשוט מרגיש כמו שיחת סלון בין שני חברים ותיקים שבמקרה צולמה, נערכה היטב והועלתה לאפל TV פלוס לצפייה המונית. ג'ונס אמר על הבחירה האמנותית החריגה ש"אם מישהו יקח סמים פסיכדלים וילך ל-IMAX הוא בהחלט ירגיש איתם בתיאטרון". ולמרות שקשה לקרוא לזה דוקו, "סיפורם של הביסטי בויז" מצליח לספר באופן מעניין את סיפורם המוזר ומלא האנקדוטות החמודות.
כבר מהפתיחה, שמורכבת ממונטאז' של אנשים שמספרים על מי הם הביסטי עבורם, אין שום ספק למי מכוון הסרט - לא לאנשים שלא יודעים מי הם הביסטי בויז, אלא למעריצים, לאנשים שמכירים כל מילה בשירים, שרוצים לראות תמונות נדירות מילדותם של הכוכבים, שבאים כדי לשמוע סיפורים קטנים ומטורפים מהתבגרותם לאורך השנים. יש מספיק דוקואים על הביסטי בויז (או פשוט ערך מושקע בויקיפדיה) שיכסו עבורכם את כל העניינים הטכניים, לכאן באים כדי להיכנס להם מתחת לעור.
הסרט הוא למעשה הצגה שמבוססת על הספר המצליח שכתבו חברי ההרכב שגם הפך לאודיובוק נהדר. מבלבל, אני יודע, אבל בפועל כל המדיות השונות האלה עושות את אותו הדבר, שהוא במקרה משהו שחברי הביסטי בויז מצטיינים בו במיוחד - הן מספרות סיפור. הפורמט התמוה מתפוגג לאט לאט במהלך החלק הראשון של הסרט עד שהצופה שקוע בסיפור כולו מבלי לזכור שהוא צופה בשני יהודים בני חמישים פלוס שמדברים על הנעורים שלהם על במה. האירועים המתוארים תופסים צורה בעזרת צילומי ארכיון, עזרים חזותיים ולפעמים אפילו עזרים ממשים שצצים לפתע על הבמה, אבל בעיקר מצליחים להתגבש בראשו של הצופה בזכות הכישרון של הכריזמה, חוש ההומור והכישרון של הורוביץ ודיאמונד.
בסופו של דבר, הם עושים כאן בדיוק את מה שעשו במהלך כל חייהם הבוגרים - עומדים על במה ומדברים למיקרופון. בקושי שמים לב שזה ללא חרוזים או מקצב. זה ללא ספק לא לכל אחד, אבל למי שזה עבורו, זו בהחלט יצירה מושלמת. מאז מותו של אדם "MCA" יאוך, החבר השלישי ואולי המרכזי ביותר בהרכב, היה חור גדול בלב המעריצים שיכל לקבל מענה אמיתי רק בעזרת יצירה שבאה משני החברים הנותרים ומוקדשת לו ולחברות ביניהם. זה יכול היה לקרות רק בסרט שהם יצרו, שמספר בדרך שלהם, באופן אישי לחלוטין וללא צלם חטטן או במאי נדחף, בין חברים. זו הסיבה שרגעי המחווה ליאוך ולחברים נוספים שאיבדו בדרך הופכים לשיא הסרט. כי אין שום דרך לספר את כל הסיפור של הביסטי בויז בסרט אחד, אז למה לא לתת להם לספר אותו בדיוק כמו שהם רוצים? זה אולי לא מופת קולנועי, אבל זה בהחלט פסטיבל לשני מספרי סיפורים נהדרים.